יוצא לאור

כשפונים אליי שולטים ושולטות שצריכים אותי זמינה לתשומי אליהם כל הזמן אני מבהירה חד משמעית שאני לא בנוייה ל24/7 

כאילו, נסחפת לשם בקלות, משתפת בתחושות, בחשקים, תמונות קולות, עונה על קוויזים ומבצעת משימות בתשוקה

ואז הכל נשרף ויותר מידי לי לאבד קשר עם המציאות ולהשאב לעולם אינטנסיבי. אנלא מסוגלת להחזיק גם את החיים שלי וגם אותך כל יום מבוקר עד ערב ולבסוף אני תמיד בוחרת בחיים שלי ולא בך.

ועכשיו

כשהיא חולה

פתאום אני קולטת את עומק האינטנסיביות שהיא זקוקה לי בחייה

מילא היתה שוכבת במיטה נחה ומבקשת ממני תה ג'ינג'ר לימון ודבש, או את הםרופוליס מהמקרר

אבל היא מתרוצצת בבית גמורה ושיכורה מחום, מתלוננת ואומללה. וזקוקה שאצור סביבה בועה שתענה על כל צרכיה כדי שהיא תוכל להרפות

עכשיו, ברור שאני רוצה לעזור אבל א'- היא כמו בור ללא תחתית בצרכים האלה שלה, אין לי שום סיכוי להצליח להעניק לה מה שהיא מבקשת (נדבר פעם על תחושת סירוס?) מה שמשאיר אותי בתחושת חוסר אונים מתמדת. וב'- הקצב שלה כלכך שונה משלי, להיות בbeing לא ממש בלקסיקון שלה, היא בdoing. שיש בזה יתרונות רבים מבחינתי אבל זה פאקינג מתיש, במיוחד בזמן מחלה שהדרך שלי היא לסגור את כל המדפים ולהתכנס עד שיעבור ואנלא מצליחה להבין איך היא לא מסוגלת לעשות את הזה בעצמה, ואז שוב אני הופכת לשפחה שלה, מקבלת הוראות לביצוע מבוקר עד ערב והתסכול מעמיק.

פשוט תכסני למיטה ופאקינג תנוחי. מה כלכך מסובך?

אז אני לא בנויה לשליטה 24/7 אבל יש תקופות שאני מרגישה שאלו הם חיי

ותיכף זה יעבור ונחזור ליחסי שליטה שיש בכוחי לעמוד בהם

אבל את התסכול אני צריכה לפרוק

ופה זה קצת פחזבל, לא? אפשר לפרוק פה שיט, נכון?