זה בדסמ אמיתי
---------
אחרי יום בים יש תובנות מעמיקות יותר-
מה שקשה לי מעבר לצעקות והריבים והעמדות הפנים זו התחושה שזה מציף אצלי.
רצון להתנתק
לא להיות נוכח
זה כל יותר מידי, בשנים האחרונות אני מנסה לא להכניס את עצמי לסיטואציות האלה. לא רק עם משפחה, כל מקום שמציף לי את הרצון להתנתק אם זה עבודה, ישיבה סתמית עם החברה, הרצאות משעממות שלא מחדשות שום דבר, סיבוב קניות עם הילדים בטבריה, וביקורים במס הכנסה וביטוח לאומי.
אין לי שום יכולת להכיל את התחושה. לא רוצה להיות שם יותר. איפה שאני מודע יכול ורוצה אני הופך את הסיטואציה לעבודה פנימית.
מנסה להבין את רצף האירועים שגורמים לי לניתוק.
מנסה להבין מה הדבר הטוב הבא שאני יכול לעשות כדי לצאת מהניתוק.
בארוחת החג לא יכולתי להפוך את הסיטואציה לשום דבר טוב, רק לחכות שיגמר. אני בן פאקינג 39 (בעוד יומיים) זה מרגיש כמו מנגנון הגנה של הילד בן התשע שהייתי. די לא רוצה את זה כבר.
שנה טובה