את ליבי המדמם יש לזה השלכות. קשה לי להיות נוכח ואני משתבלל ומתקפד, היא שואלת איפה אתה ואני מראה לה. מכאן הסיחרור הופך להיות משפחתי.
יום למחרת קשה לי. קשה לה. היא שואלת אותי איך אני סומך ככה על מישהי ללא פנים עם אינטרסים נסתרים ואם היא בכלל תתמוך בי כשקשה.
ואני עונה. את בשבילי כותל להטמין בו את הפתקים שלי, בעיניים מכוסות בלי ראות מי מולי אני מתמסר (מכירות?). מתמסר לעצמי, לסיפור שלי, לתנועה שעולה צפה ובאה לכדי יכולת ביטוי. הכי קל לי להתמסר ללא ידוע, לחלל הגדול שאין לו פנים, זה המקום שבו אני צף בלי להחזיק בלי לשלוט ולכוון את הסיטואציה כדי לנסות להפיק ממנה כל מה שרק אפשר, החיים מלאים בניסיון לשלוט ואני צריך לעצום עיניים ולתת לזרם לקחת אותי.
להבדיל מכותל גם את בטח מושפעת ממה שאת קוראת, אולי זה אפילו נוגע בך. ולי אין אפשרות לתמוך בעצמי.
בקיצור, אני כותב.