את ליבי המדמם יש לזה השלכות. קשה לי להיות נוכח ואני משתבלל ומתקפד, היא שואלת איפה אתה ואני מראה לה. מכאן הסיחרור הופך להיות משפחתי.
יום למחרת קשה לי. קשה לה. היא שואלת אותי איך אני סומך ככה על מישהי ללא פנים עם אינטרסים נסתרים ואם היא בכלל תתמוך בי כשקשה.
ואני עונה. את בשבילי כותל להטמין בו את הפתקים שלי, בעיניים מכוסות בלי ראות מי מולי אני מתמסר (מכירות?). מתמסר לעצמי, לסיפור שלי, לתנועה שעולה צפה ובאה לכדי יכולת ביטוי. הכי קל לי להתמסר ללא ידוע, לחלל הגדול שאין לו פנים, זה המקום שבו אני צף בלי להחזיק בלי לשלוט ולכוון את הסיטואציה כדי לנסות להפיק ממנה כל מה שרק אפשר, החיים מלאים בניסיון לשלוט ואני צריך לעצום עיניים ולתת לזרם לקחת אותי.
להבדיל מכותל גם את בטח מושפעת ממה שאת קוראת, אולי זה אפילו נוגע בך. ולי אין אפשרות לתמוך בעצמי.
בקיצור, אני כותב.
כשאני כותב לה אני לא בורח. אני נוכח. הכי נוכח שיש, מהמקום הכי עמוק שבתוכי אני יוצא. המקום שהוא שלי, שאני מסתיר, כן גם ממך. כי את מכירה אותי, תמיד יש אצלי רעש רקע, מין עולם מקביל שרץ לי בראש ה"עולם הסודי" בימים שאני שם את משתגעת. גם אני. אין לו שום ביטוי במציאות, רק האדוות שהוא יוצר מתגלות לעולם. ובך הן פוגעות האדוות, את רוצה אותי את כולי, לצלול לנפשי כדי לתקן לעזור להציל לאפשר את קיומנו, לצמוח לגדול ולחלום חלומות לפעמים (כמו היום) את ממש קורסת מכובד המשקל שאני משעין עליך ושאת מנסה לקחת על עצמך. אני אסיר תודה לך שאת עומדת לאיתי ותומכת. לא אסיר, גאה ומאושר.
יש בי מקום לא פתור, אני בספק אם הוא יפתר אי פעם, כמו ביצה ותרנגולת העולם הפנימי שלי בולם את המציאות והמציאות בתורה כלכך הדוקה לי שאני חייב לצאת.
אני מבקש ממך את אפשרות לצמצם פערים, לאפשר לדמיון להתקרב למציאות ולהיפך. לאזן. לאט ובזהירות, אין לי שום עניין לפגוע בך אני רוצה לחיות את החיים שלנו כאן בעיניים פקוחות ובנשימה עמוקה.
התוכלי לחלוק את התמיכה?