וואו הצטברו בי המון דברים
והפסקתי לכתוב
אז הם צבורים
יאללה לפרוק
ביקרתי על ענן לפני חודש, התרווחתי על כל הרך והנעים הזה לכמה ימים. תחושה שפרצתי את תקרת הזכוכית שלי. עשיתי את זה. ובו זמנית שלא כהרגלי לא איבדתי פרופורציות ולא עפתי מהר גבוה וחזק מדיי. חברה שפגשתי הסתכלה עלי במבט סופג ושאלה אם אנחנו פוליאמורים עכשיו, לא מה פתאום. ובלב- hell yha! I'm in love
אחרי שבועיים התפקחתי. והמציאות היכתה בחזרה. אז עשינו מאמץ עצום ולוגיסטיקה מורכבת הנחנו הכל ויצאנו לסופש ארוך של זמן חלום. אני ואישתי.
ושוב חזרה למציאות שטורפת את כל החלום ומשאירה אותו רק הזיכרון עמום שאפשר לשמוע כשהראש שקט. אבל כוסומו למי יש ראש שקט...
ואז התחילו ליפול חללים בבית, הקטן, הגדולה, היא, כולם חולים ואני רצוץ. זוכרים את קווין ספייסי מאונן במקלחת בוקר ומספר שזה יהיה פסגת היום שלו? אז אני מאונן בשש בבוקר בשירותים קפואים.
וברקע... כן... הנה הדבר הגדול הבא- אנחנו עוברים תהליך בימים האחרונים שישפיע על האדמה שאנחנו כל-כך מצפים לה כבר שנים. סטרס אדיר, התחשבנויות עם אחרים, אצבע על הדופק לראות מה ההתפתחויות. ימים של מתח. אני מתמסר לתהליך כמו שאדם שמכיר את הים יודע מתי הוא צריך להתמסר לזרמים. שלחתי את הכוונה שלי בהתחלה ואני דבק בה לאורך כל הדרך, לא מתעסק בפרטים רק מדמיין את עצמי מבסוט בקצה.
נכנסו עוד שתי עבודות. גדולות. לא סיימתי שתי עבודות ונטשתי אותן מדממות בדרך.
החורף הטוב הגשום הירקרק הזה הוא גם חורף טוב בשבילי.
אני מרגיש שאני רק מדגדג את קצה הקרחון של עצמי