יוצא לאור

"תבוא לשחור חזק וחשיש, תתנקה קצת, תוריד את דאגות מהראש שלך אתה חושב יותר מידי."
ההצעה היתה מפתה.
סהכ הוא לא ממש הכיר את מישאל, כלומר כמה שאי אפשר להכיר דרך הפייסבוק, הרי כל החיים שלו היו פרושים על המסך...
זה התחיל מפוסט שהוא כתב, נו... על החיים הקשיים וההתמודדות עם הצפה ריגשית מכל טלפון ומפגש שכולל יותר משני אנשים.
קשה לו התקשורת, הפתיחה אל העולם. מכל הדברים כולם הכי התאים לו להעלם לאיזה חודש שנה או משו, לנסוע לבדו לקצה העולם ולהתנקות מהמציאות שיצר לעצמו, כמו אז אחרי השחרור, ארץ רחוקה, עולם אחר, בלי מחוייבות אישה וגורים שנושאים אליו עיניים.
ובכל זאת, מה לו ולגבר בן 65 שמגלה קצת אמפתיה במקרה הטוב או שיש לו כוונות אחרות במקרה הפחות טוב...
אבל האנונימיות דווקא שיחקה לטובת שניהם.
הוא נפתח בקלות לזרים הרבה יותר פשוט לו מהקרובים.
"יאללה, תעמיד מים. שעה אני אצלך"
כל הדרך רצו לו מחשבות קשוחות. מחשבות של דם והרס מלוות ברגשות עזים.
כשדפק על הדלת בקומה השלישית של בית דירות ישן הוא כבר היה מותש וכשמישאל פתח לו בחיוך גדול והזמין אותו להכנס ולהתיישב במרפסת שצופה על הים הוא גרר את עצמו בלי להעיף מבט סביבו והתיישב על כיסא פלסטיק מותש מהכל.
קירקושים במטבח ומגש קטן של קפה מעמולים וכססונית גדושה.
לפני שהרפה לגמרי מישש פעם נוספת את הסכין שהוא נושא עליו תמיד בכיסו.
מישאל גילגל ג'ויינט גדול והושיט לו מצית
הם לא דיברו הרבה
ישבו ובהו מול הים השקט הרחק מתחתם
"אתה לא ממש מכיר אותי אבל אני רואה אותך" אמר מישאל, "כלכך כבד לך, אתה חייב לשחרר את כל הזוהמה הזו שמתרוצצת לך בגוף ובנשמה, תן לי להוביל אותך לשיחרור. אני רוצה להעניק לך חוויה שתגלה לך הרבה על עצמך, אתה סומך עלי?"
איך סומך כוסומו? הוא חשב לעצמו. לא מכיר ת'בנאדם. העיניים שלו בסדר אבל פגשתי כבר אנשים עם עיניים טובות שכל מה שמשתקף בהם זה הם עצמם.
אינעל העולם.
"דבר, כבר לא איכפת לי מכלום."
"לא, אין פה דיבורים. בוא תיכנס פנימה"
הם נכנסו
כשהרים את העיניים ממרצפות הטרצו השחוקות פתאום קלט את הסלון. דחוס. עמוס. ציורי שמן מכסים את הקירות. רהיטים עתיקים ומופרכים לגמרי בפיתוחי ברוק רוקוקו או רנסנס או משהו מוגזם שכזה, על כולם חפצי נוי מקושטים בזהב וצבעים עזים. שטיחים על הרצפה נברשות על התקרה.
כל החלל היה מלא ועמוס ביצירות אמנות.
הוא הסתכל על מישאל בפליאה ומישאל השיב לו בחיוך זומם "תתפשט. תן לי את הבגדים שלך"
"אתה אמיתי?!"
עיניים. חיוך. "כן."
(מה 'כפת לי)
הוא מתפשט
מושיט את בגדיו ומישאל מקפל אותם בקפידה ומניח על ספה מצועצעת.
"בוא, תעמוד פה" והוא מצביע על כותרת של עמוד שיש עתיק המונחת ליד הקיר
הוא נעמד על הכותרת, ליבו פועם בהתרגשות
"עכשיו תעביר משקל לרגל אחת, כן, יופי. יד שמאל לכתף וימין רפויה לצד הגוף. תסתכל שמאלה, חצי מבט. זהו! ככה! אוחחח אתה מושלם. תעמוד ככה. אל תזוז. אני כבר חוזר" ונעלם במסדרון אפלולי.
הוא עמד בתנוחה שעיצב אותו מישאל
ראשו ריק
גופו בטונוס עדין
מרגיש את לב האבן שלו לאט לאט מאט את קצבו ונרגע
שלווה עטפה אותו
כל אוצרות האמנות מחייכות אליו מסביב
קורנות לו
הוא הרגיש שהוא הופך לאחד מהן
גופו התחיל לקרון גם הוא
חיוך קטן עלה על שפתיו
והנה מישאל חוזר מאפלולית המסדרון
עטוף בחלוק משי צבעוני וחיוך זומם על שפתיו...