הלב כל כך כואב, סוףסוף הדמעות מתחילות לרדת. אני כל כך בודדה בעולם.
מנסה כל השנים למלא את החור השחור שנוצר בתוכי ולא מצליחה.
כל השנים רציתי את אהבתם של הוריי ואלה לא ידעו איך לתת לי אותה.
יש כאן בחור בן 18 וקצת שהוריו מגיעים אליו כל יום ומרעיפים עליו אהבה בלי סוף
ואני... אני מתחילה כל כך לקנא. כל החיים רציתי שההורים יראו אותי ומשום מה תמיד זה היה ההיפך הגמור.
המחשבות רצות לי בראש. אני כל רגע חושבת על משהו אחר.
איך זה שתמיד אני רוצה מה שאי אפשר להשיג.
לפני 15 שנה התחתנתי מתוך אהבה ואמונה שלמה שזה יהיה לעולמים - אבל מה לעשות והמציאות היא שונה. חיפשתי חום ואהבה ומצאתי ידידות אבל בלי זוגיות.
לא חום לא אהבה לא סקס לא מגע.
ומה בן אדם צריך בחיים יותר מכל אם לא חום ואהבה.
כמו תינוק רך שנולד, שצריך את חומה ואהבת אימו.
נכון או לא נכון, מבחינתי לא היה לי את זה בילדותי, ובכל מקרה זה מה שחסר לי כיום ולאורך כל השנים שקדמו להיום.
הרעש פה מפריע לי. מטריד אותי. קשה לחשוב ככה. קשה למצוא את השקט והפינה שלך עצמך בלי הפרעה.
הלוואי ושהאדמה היתה בולעת אותי.
אני רוצה לדבר ולראות את NO אבל הוא לא רוצה. אני כל כך זקוקה עכשיו למי שאני אוהבת שיהיה איתי. אני מתגעגעת כל כך למגע שלו.
למה שמישהו באמת ירצה אחת כמוני, אנורקטית, עם מלא בעיות, דיכאונית, בעלת מצבי רוח קיצוניים.
אצלי בכי לצערי לא מנקה את מה שבפנים, הוא רק מעלה את הדברים שיצופו ויעלו מעלה. ואז מה שקורה זה שהראש לא מפסיק לחפור באותו עניין עד שזה נשכח לתקופה וחוזר חלילה. בגלל זה אני אומרת שדיבורים לא עוזרים.
דיברתי על הבעיות שלי עם אמא כל כך הרבה שנים, עם כל כך הרבה אנשי מקצוע ואף פעם זה לא עבר, זה משהו שימשיך ללוות אותי כנראה כל חיי.
ואותו הדבר לגבי הפרעות האכילה שלי, דיברתי על זה כל כך הרבה ושום דבר לא משתנה או השתנה, אז מה הטעם ???
לפני 13 שנים. 10 באוקטובר 2011 בשעה 12:41
