TO BE OR NOT TO BE

התעוררתי עכשיו והשעה עוד מעט 12:00 בצהריים.
הייתי ערה בבוקר אכלתי דייסה, הייתי עם חברותי וחזרתי למיטה לישון.
אין לי כח היום להתמודד עם כלום, לא עם האנשים סביבי ובטח לא עם עצמי. בטח עוד מעט יקראו לנו לארוחת צהריים ואני לא מתכוונת להכנס לאכול. אני עם האוכל כאן סיימתי.
ביקשתי מהאחיות כמה פעמים היום שאני רוצה לדבר עם הרופא שלי ועדיין כלום.
אני מאד מקווה שהוא יקרא לי לשיחה כי אחרת אני אכעס נורא. ולא בא לי להתחיל עם הבקשות החוזרות ונשנות לראות אותו.
כעס - למה הכעס גורם לנו להסגר. למה אני לא מסוגלת לבוא ולדבר עם אמא על הכעס, למה אני לא מסוגלת לבוא ולנקות את העבר.
הכעס כל כך עתיק יומין שאפילו אני לא תמיד יודעת על מה ולמה אני כועסת.
כנ"ל לגבי העצב. כל כך הרבה עצב, כל כך הרבה כאב ואני מנסה באמת מנסה להבין מהיכן כל זה בא ולא ברור לי.
היום כל היום רציתי לדבר עם הרופא הפסיכיאטר שלי ולא יצא לי אז במקום זה ישנתי רוב היום ולא ניסיתי להכהות את הכאב על ידי תרופות מטשטשות.
אני מנסה להתמודד עם מה שעובר עלי וכל פעם אני מגלה עוד דברים שמפריעים לי.
דיברתי היום לא מעט עם הסומכת שלי על כל זה והיא בהחלט עוזרת לי להבין את זה.
אומנם קשה לי עדיין לקבל את זה אבל חלק מהדברים אני מבינה אבל לא יודעת מהיכן הם מגיעים.
דיברתי עם אמא שלי מס' דקות ובהם היא הצליחה לעצבן אותי, כאילו אני נהנית לבלות במקום הזה (בי"ח לחולי נפש) היא לא מבינה שאני לא בריאה וגם אני רוצה לצאת מכאן אבל זה יהיה אך ורק לאחר שהרופא יאשר זאת.
המחשבות על מוות קיימות וכנראה יהיו שם תמיד - מי יודע ?! אבל בין לחשוב על זה לבין מעשה יש הבדל עצום וזה מה שאני צריכה להעביר לרופא כאשר אני אדבר איתו.
דיברתי עם הילדים מקודם וזה גרם לגעגועים אליהם אבל הם לא חסרים לי וזה כל כך מעציב אותי. כל כך כואב שזה לא מפריע לי. הם חשבו שמחר אני חוזרת הביתה ודי התאכזבו כששמעו שאני לא בטוח מגיעה.
אני יודעת שלא מגיע להם אמא כמוני שחושבת רק על עצמה, מגיע להם הרבה יותר. אמא שתרצה להיות איתם ולא תרצה לעזוב אותם בעד שום הון שבעולם ולי זה לא אכפת.
מחסומים על מחסומים, מעניין אותי כמה מחסומים אני אצטרך לעבור עד שאני אגיע לגרעין שבו הכל התחיל.
למה האנורקסיה, למה הדכאונות, למה הרצון למות, למה מצבי הרוח, למה העצבות, למה כל זה קיים אצלי.
איך אפשר להסביר לחברים, לקרובים אלי את הבעיות שמהן אני סובלת. הרי מי שלא חווה משהו מכל זה לא באמת יכול לדעת מה זה ואיך זה להרגיש כך.
יש פעמים שאני מרגישה שאני מדברת אל הקיר ושהוא מבין אותי יותר טוב מכל אחד אחר, לעומת לדבר עם חברים שאני מדברת איתם והתחושה שאני מקבלת מהם היא שאני ממציאה או שזה לא כזה נורא ושאפשר על ידי הוקוס פוקוס לצאת מזה. ולצערי זה לא כך !
אני חושבת הרבה על היציאה מבית החולים על מה שיהיה איתי. איפה אני אמשיך טיפול ואם בכלל. במה אני אעסוק אם בכלל, איפה אני אגור ועם מי. מי יעזור ויטפל בי.
כרגע אני מרגישה תלויה לחלוטין בסומכת שלי ובנ' אבל לכל אחד יש את החיים משל עצמו ואין לי מושג מה לעשות בעניין.
איך אפשר להתגבר על אהבה נכזבת. איך ממשיכים הלאה ???
הלב נשבר לרסיסים וקשה לאסוף אותו למשהו שלם. אני עם לב שבור וכבר בפעם השניה בחיי. אני חייבת לנסות לשכוח ממנו אבל זה גדול ממני. האהבה והרגשות שם גדולים עלי.
כתבתי SMS ל-NO שאני מאושפזת והוא אפילו לא הגיב על כך. אני לא מבינה איך בן אדם יכל להתעלם כך מבן אדם אחר. ועוד במצב כזה.
בהתחלה ניסיתי לדבר איתו, לדבר אל ליבו אבל שום דבר. זה פשוט לא עובד. הגיע הזמן שאני אמשיך הלאה אבל זה קשה.
כשאוהבים מישהו נורא קשה לתת את עצמך למישהו אחר.
אין לי בעיה לתת את עצמי לאחרים אבל הלב שלי תמיד יהיה שייך למישהו אחד. במקרה הזה הוא שייך ל-NO. חבל שהוא לא רואה עד כמה הוא מפסיד אבל זה לא תלוי בי. וזה כואב, כואב מאד !!!
מילה שלו כמו מילה מההורים שלי או משל המיתולגי או נ', יכולים להפיל אותי לקרשים. ככה זה כל פעם שזה בא ממישהו שהוא קרוב אלי.
נמאס לי להיות כל כך רגישה. אני רוצה להיות חזקה. אני רוצה להיות עם עמוד שידרה שאף אחד לא יוכל לשבור אותי ולצערי ההיפך הגמור קורה. כל דבר קטן מפיל אותי גם אם זה לא מאנשים שממש קרובים אלי. כל דבר לוקחת ללב.