השעה 17:05
השתחררתי אתמול מביה"ח ברגשות מעורבים של שמחה ושל פחד. פחד על מי שהשארתי מאחור ופחד מלחזור לעולם האמיתי, פחד מהשיגרה, מללמוד לחיות. שמחה על זה שיצאתי ממקום כל כך סגור ומסוגר (כמו כלא).
M אספה אותי משם ונסענו לקניות, הסתובבנו קצת והייתי נורא עייפה. כשהגענו לביתה עשיתי מקלחת מה זה טובה... רציתי ללכת לישון, אבל A הזמין אותי לארוחת חג (על האש) וידעתי שעדיף שאני אקבל את ההזמנה ולא אשן.
ישנתי כשעה אצל A, אחר כך אכלנו על האש, הרגשתי ממש כאילו יש לי בולמוס אכילה, כשגם בצהריים לפני כן אכלתי המבורגר שלם.
החלטתי מראש שאני יוצאת לחברה ולא הביתה, כדי שהמעבר יהיה יותר קל. אבל המחשבות לא עוזבות אותי לרגע. מה יהיה? איפה אגור? איך לספר לפרוד שלי על ע'? מה יותר טוב בשבילי? איך אני משיגה כסף ואיך אני מכסה חובות? איזו עבודה? כמה שעות? הראש לא מפסיק לעבוד.
"היצר צועק, הנפש לוחשת, הגוף יודע והישות הפנימית שותקת כי היא יודעת!"
עכשיו השעה 23:45, יושבת וכותבת עם כוס קפה לידי. איזה כיף זה. היום רציתי כל כך להגיע לביה"ח לבקר את חברי, אבל לא נתנו לי אישור להכנס אליהם. עשינו ברורים טלפוניים לפני כן ולא נתנו לי אישור. בסופו של דבר ביקשתי מA לקחת אותי לשם רק בכדי להביא להם דברים שקניתי עבורם ושיש להם צורך בהם. הם חסרים לי. אני מדברת איתם הרבה בטלפון, אבל זה לא אותו הדבר.
נסעתי לA הביתה כמו אתמול, אכלנו ארוחת ערב יחד עם הבן שלו (המשך של על האש מאתמול...)
אני וחבר שלי ע' מדברים המון. לא מוכר לו המושג הזה אהבה ונתינה אין סופית. הוא מרדן מלידה והוא יצטרך ללמוד להרפות מהמרדנות שלו כלפי הממסד. הוא יצטרך ללמוד לסמוך עלי ולתת בי אמון. אני כל כך רוצה שזה יצליח, ואני כל כך מפחדת שאני משלה את עצמי, ואני כל כך מפחדת שהפרש הגילאים ביננו יפגע במערכת היחסים שלנו, ואני מפחדת ש...
אני בפרשת דרכים מאד גדולה בחיים שלי ואני מרגישה לא יציבה. מצבי הרוח שלי הם כמו נדנדה עולה ויורדת, אבל מרגישה שהנדנדה עצמה לא יציבה ושאני אפול ממנה.
אני יודעת שהסביבה הקרובה אלי ביותר מרפדת אותי מכל כיוון ותדאג שאני לא אפול. לצערי, הכל או כמעט הכל תלוי בי. יש רגעים ארוכים במהלך היום שאין לי אמון בעצמי אבל "אני גיבורה" ויכולה לתת עצות לאחרים.
מתח בשרירים, מתח באוויר. אני מרגישה במתח, כאילו אני צריכה להתגונן כל הזמן מפני משהו ואני לא מצליחה להרפות.
הסתגלות לחיים כמו תינוק שרק נולד. מרגישה כמו ילדה בת 6-7 שלומדת להתקלח לבד, להכין לעצמה אוכל בסיסי, ללעוס אותו ולבלוע. שמלמדים אותי אחריות מה היא, להציב גבולות ברורים של זמנים, כמות סיגריות, מספר כוסות קפה, להגיד "לא" לגברים ולהישאר נאמנה לאחד בלבד.
אני אלופה בדיבורים וקטנה במעשים. ללמוד להפנים, ללמוד להפנים, ללמוד ולהאמין בעצמי, ללמוד לאהוב את מי שאני, ללמוד לאהוב אותי, ללמוד ללמוד ללמוד...
לחשוב כאן ועכשיו, לשכוח את העבר ולא לחשוב על העתיד. רק כאן ועכשיו. קשה. מעייף. מחליש. מכעיס.
אני צריכה ללמוד לחשוב קודם עלי ואחר כך על אחרים, אני צריכה ללמוד להפסיק לתת כשאין ממה לתת, מהנשמה, מהאנרגיות שלי, מהכסף שלא קיים. ואני בראש כל הזמן חושבת איך לעזור לאחרים ומעט מהזמן מקדישה באיך לעזור לעצמי.
"חסר שכל חסר דאגות" - כמה נכון!!!
אני יודעת שאני אינטיליגנטית וחכמה, אני נבונה ומבינה, אבל בלי בסיס יציב. צריכה לבנות הכל מחדש כמו לגו. כמו פאזל, רק הפעם בסדר הנכון.
לפני 13 שנים. 21 באוקטובר 2011 בשעה 7:57
