השעה 19:20
אני אתחיל מאתמול. הייתי אצל M ובבוקר הסומכת שלי הגיעה לשם כדי לאסוף אותי. הייתה שיחה בין M לסומכת כשאני יושבת בינהן.
הקשבתי רוב הזמן ולא הגבתי. כעסתי נורא, שתקתי. בקושי יכולתי לדבר, בכיתי חלק מהזמן. הסכמתי לדברים שעל חלקם לא באמת הסכמתי.
כן, אני רוצה עזרה. וכן, אני יודעת שאני צריכה עזרה, אבל לא, אני לא צריכה בייביסיטר ושיפקחו על כל צעד שאני עושה.
אין ספק שיש מי שיהיה מוכן להתחלף איתי ולהוריד מעצמו את כל הדאגות, ושאחרים יטפלו בו ובכל שאר הדברים שמסביב.
קשה לי לשחרר את המקום הזה של השליטה בחיי, אפילו שכביכול נראה שאין לי שליטה עליהם.
הראש לא מפסיק לרגע לעבוד, אף לא לשנייה אחת.
זרמתי עם מה שנאמר ואחר כך נסענו למזרע לבקר. נתנו לנו חצי שעה על השעון לבקר. ראיתי את ע' ואת ג' ות', מי שחשוב לי בעצם. אחר כך נסענו למסעדה והיה נחמד, מנסה לצחוק ולהראות מאושרת, אבל קשה. כשנסענו ישנתי כמעט כל הדרך מעכו עד הבית של Y, החבר של אחותי.
השיחה עלי המשיכה גם שם. זה לא נגמר, הראש עבד ללא הפסקה. רוצה שקט, רוצה להיעלם.
התקלחתי ונסענו לארוחת שישי אצל ההורים של Y. היה נחמד. אכלתי טוב והרגשתי שמנה (אחד האיסורים שחלו עלי הוא האיסור להישקל, ממש "מעודד"). אוכלת סרטים. נמצאת הרבה בטלפון עם ג' ועם ע', מקשיבה, מייעצת, עצובה ואובדת עצות לגביהם ולגבי.
חזרנו הביתה, לקחתי כדורים, קצת מחשב ולמיטה.
התעוררתי הבוקר במצב רוח טוב, אבל כשמעל ראשי מרחפים כל מיני איסורים. שמה לעצמי גבולות. נוסעים לארוחת בוקר, שוב אצל ההורים של Y. הבטחתי לעצמי לא לאכול הרבה ובכל זאת אכלתי. בהמשך הבוקר היה נחמד. טיפלתי קצת בתינוקת מדהימה, וזה עשה לי ממש טוב ומילא אותי אושר ברגעים שהייתי איתה.
לפני 13 שנים. 21 באוקטובר 2011 בשעה 13:29