אני כל כך כועסת, כל כך מאוכזבת, רוצה לצרוח, רוצה לברוח, רוצה להרביץ...רק אם היה לי כוח. אין כוחות יותר, כל כך כואב לי, כל כך שחור ואין מוצא, שום דבר לא ודאי שום דבר לא ברור. הכל מבולבל, אני בוכה. רוצה "לשבור את הכלים". נמאס לי מהכל, בעיקר מהחיים, מהסברים, ממחשבות, מדיבורים.
לא רוצה רחמים, ולא עזרה מאחרים. רוצה לבד לבד, שקט, דממה, ולא יכולה.
כל הזיוני שכל של כל הפסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאלים. כל ההבטחות שיהיה בסדר וקבלת עזרה מגופים כאלה ואחרים, הכל שטויות, כלום לא עוזר. והכדורים שאני לוקחת...עוד תרופה ועוד תרופה. ואני מנסה להיאחז במשהו שישכיח את הכאב וכלום לא עוזר.
השאלה של להיות או לא להיות, לחיות או לא לחיות, להילחם או לא להילחם, כל הזמן בראש שלי. וכל כך הרבה סבל ואני לא יודעת כבר למה, אני כבר לא יודעת ממה הוא נובע, הוא פשוט שם, קיים במלוא הדרו וצורח לי בראש "הנה אני כאן, אני המנצח" ואני כל כך חלשה שכבר אין לי כוח להילחם בו. הנפש פגועה עד עמקי נשמתה, והגוף מגיב לנפש הפגועה, ואני לא מצליחה לתפוס, אני לא מצליחה לצאת מהבור אליו נפלתי. הבור כל כך עמוק וכל כך חשוך עד שאני אפילו לא רואה את האור שבקצהו.
אני אגואיסטית ורעה, חושבת רק על עצמי ולא רואה את הסביבה, את האנשים שהכי קרובים אלי, האנשים שבאמת אכפת להם ממני, את האוהבים אותי, הילדים שלי. הילדים שלי שכבר עברו כמה ימים ולא דיברתי איתם ואין געגועים. רוצה לראות אותם, אבל אין לי יותר מדי מה לומר להם, רוצה לחבק אותם אבל זה זמני בלבד.
כן כן, עבודה רבה מחכה לי. ככה הפסיכולוגים אומרים. הנושאים עליהם אני מדברת הם בהחלט מורכבים. וכל מה שאני רוצה זה להיות אחרי כל זה. או בריאה או 1.5 מ' מתחת לאדמה.
כמה עייפות יש בי, פיזית ונפשית. ואני מתישה גם את עצמי וגם את הסובבים אותי. אני כבר לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. פעם היה לי חזון, הייתי כל כך מאושרת ואז בום טראח הוא התנפץ לי בפרצוף. והיום אין לי כלום. אני תלוייה באחרים מכל הבחינות - כספית, מגורים, קניות, קיום כללי, טיפול תרופתי, פסיכולוגים, גופים שונים ממשלתיים. וזהו. אין אני.
לפני 13 שנים. 21 באוקטובר 2011 בשעה 22:22
