יום שני. השעה עכשיו 9:40.
אני חסרת שקט, מתלבטת מה לעשות בהמשך. לנסוע עם אחותי הביתה היום או להמשיך להישאר אצל Y בכדי לנוח עוד מספר ימים.
דיברתי עם ע' על הבוקר, אני נהנית לדבר איתו. היום זה היום של הוועדה שלו, היום נדע אם הוא משתחרר ממזרע או שהוא עדיין צריך להיות שם. זה אומר הרבה. אם ע' משתחרר אז איך נפגש? איפה נפגש? איפה הוא יישן בימים הקרובים? מה עם הלימודים שלו? אני רוצה לדאוג למגורים בשבילו, ואני רוצה להיות שם בשבילו ולעזור לו. אבל אין לי איך, אין לי את האמצעים.
אני מפחדת מהימים הבאים. אני חוששת ממה יגידו אנשים, מתגובות של אנשים, מלפגוש את כל המוכר והידוע.
היום לאחר חודש וחצי בערך, אני חוזרת לשם (הביתה) עם הרבה מאד החלטות ושינויים.
אני אמנם בת כמעט 40, אבל בחלקים מסויימים בהתנהגות שלי עוד לא עברתי את גיל 6-7. ילדה קטנה חסרת אחריות, אימפולסיבית, חסרת סבלנות, שרוצה הכל כאן ועכשיו. וזו, זו העבודה האמיתית - איך להתאים את עצמי בגיל, שאני אכן אהיה בת 40 עם התנהגות של אישה בגיל הזה. בוטחת בעצמה, עצמאית, חזקה, סבלנית...הפער עצום וזו הסיבה שנתתי למספר אנשים מצומצם לעזור לי להתנהל בצורה תקינה, גם אם לפעמים זה לא ימצא חן בעיני.
לפני 13 שנים. 22 באוקטובר 2011 בשעה 7:25
