יום קשה עבר עלי. הגענו לביתה של אחותי ואירגנו לי חדר לגור בו. כל היום היינו בין סידור הבית לבין שחרורו של גלעד שליט.
בצהריים החלטתי סוף סוף להרים טלפון להורים שלי, לאחר שאלה לא טרחו, ולו פעם אחת, להתקשר אלי מאז השתחררתי מביה"ח. השיחה הייתה קצרה, בלי שאלות בכלל לגבי מה שלומי וכדומה. אכזבה נוספת. אבל למה ציפיתי בעצם?! אם עד עכשיו היא לא התעניינה בי, אז למה עכשיו?!
דיברתי היום עם ע' לא מעט. אני יודעת שהוא יוכל להצליח אבל עכשיו הוא עובר לבאר שבע לבי"ח פסיכיאטרי, שם הוא יהיה קרוב יותר למשפחתו. לא קל בכלל הקשר הזה בגלל המקום שממנו הוא התחיל, ואני מתחילה ממש לפקפק האם הוא יחזיק מעמד עוד לפני שהתחיל.
אני חושבת הרבה על NO ולא מעיזה ליצור קשר איתו.
סוף סוף הלכתי הביתה, אל הילדים שלי וכמובן אל הפרוד שלי. התרגשתי מאד כשהגעתי, צחקנו והיה לנו כיף. אז הפרוד שלי סיפר לי שהוא פגש מישהי ושזה רציני. הוא אמר שהוא לא ידע איך לספר לי בגלל המצב בו אני נמצאת. שמחתי בשבילו, באמת שכן. אבל באותה מידה זה כואב והרגשתי דקירה בלב. אמרתי לו שכך אני מרגישה. הוא אמר לי גם, שנראה לו שאנחנו (היא ואני) נסתדר ביחד.
סיפרתי לו על ע' ועל הבעיות שלו, על הפרש הגילאים שיש ביננו, והוא אמר לי שכדאי לחתוך את הקשר הזה כמה שיותר מהר. אני יודעת שהוא צודק, ויכול מאד להיות שזה מה שאני צריכה לעשות, אבל כרגע הלב אומר אחרת למרות שיש בי הרבה ספקות.
אני מפחדת כל כך שאני עצמי לא אמצא את האחד שיהיה שלי ושיקבל אותי כפי שאני.
אני מפחדת כל כך שהפרוד שלי ישכח ממני ושלא יהיה לצידי כשאני אזדקק לו. הוא, הילדים שלי ואחותי הם המשפחה היחידה שיש לי.
אלוהים תעזור לי! תעזור לי לעבור את התקופה הקשה הזאת.
הפרעת אישיות גבולית גובה מחיר גבוה, ומזה אני סובלת. פתאום הפאזל של חיי מתבהר אחד לאחד, ולחבר את הכל למשהו אחד שלם, שהוא אני, כל כך קשה.
אני לא מקנאה בו. אני כואבת על עצמי, אני עצובה על עצמי.
מתי כל זה יפסק??? מתי אני אוכל לעמוד על שתי רגלי ולהתייצב מול כל העולם? מול עצמי?
למה מי שאני רוצה לא רוצה אותי? למה זה מגיע לי? איזה מבחן אתה אלוהים מנסה להעביר אותי? מה אני צריכה לדעת שאני עוד לא יודעת? מה אתה מנסה להראות לי שלא ראיתי כבר? אני בת 40 עוד מעט, חצי מחיי כבר עברו, וכל מה שאני מחפשת ורוצה זו אהבה, פשוט אהבה!
לא מחפשת את האביר על הסוס הלבן ולא מחפשת מושלמות. רק בקשה אחת יש לי וזה מישהו שיראה אותי וירצה אותי כפי שאני עם כל המגרעות שבי. אבל יש בי גם המון מה לתת, יש בי גם תכונות טובות ואפילו טובות מאד. וכשאין למי לתת את זה.... לא נשאר בי הכוח והיכולת לתת את זה לעצמי. אני מכירה את כל הקלישאות שזה צריך לבוא קודם אלי ואחר כך לאחרים, שאני צריכה לאהוב את עצמי ואז יאהבו אותי, שאני צריכה לתת לעצמי ואז לאחרים...
אז למה? למה זה לא קורה? מה דפוק אצלי? איך יתכן שאני יודעת כל כך הרבה ולא מסוגלת ליישם שום דבר מכל זה על עצמי? למה? ואני יודעת שכל התשובות נמצאות בתוכי, אז איך אני לא מצליחה לראות אותן?
לפני 13 שנים. 24 באוקטובר 2011 בשעה 6:32
