יום רביעי. ערב חג סוכות שני. השעה 23:30
היום התעוררתי אחרי 11 בבוקר. התעוררתי יחסית בסדר, אבל כשיש ילדים בסביבה צריכים להראות יותר מאושרים.
חברה שלי א' באה לבקר אותי היום, אחרי שלא ראיתי אותה אני חושבת למעלה מחודש. ישבנו קצת ודיברנו. לאחר מכן הגיעה הסומכת שלי, ישבנו יחד עם אחותי לדבר ואחר כך המשכנו לסדר את הבית.
הילדים שלי הגיעו באיזשהו שלב והיו איתי. בערך ב 14:00 נשכבתי במיטה ופשוט נרדמתי, ישנתי עד אחרי 17:00. הלכתי לאכול עם הילדים שלי והפרוד ועשינו על האש. זה היה נחמד, אבל לא ממש הייתי עם מצב רוח טוב. שמתי מסכה על הפנים. אחרי כן חזרתי הביתה, לאחותי, ועשינו ערב בנות. אכלתי שוב, אמנם לא הרבה אבל אכלתי. אני מרגישה חזירה ואני יודעת שעליתי במשקל לפי הג'ינסים שלי. אני כל הזמן חושבת לבדוק כמה אני שוקלת, אבל בינתיים אני עומדת בפיתוי.
אני יושבת עם חברותי ואחותי ומרגישה שאני לא שם בכלל. שתיתי קצת יין שקצת שחרר אותי, וכשהיה משהו מצחיק צחקתי, אבל לא השתתפתי בשיחה סביב השולחן. גם כשיצאנו החוצה עם קפה וסיגריה השיחה התנהלה ביניהן ואני שתקתי.
אני לא ממש יודעת מה אני מרגישה. אני כן יודעת שאני רוצה לבד. אני רוצה שקט. אני רוצה לא לראות איש.
כמה קל היה לחיות כמו פעם, אפילו שאלה היו חיי הישרדות ולא ממש נהנתי בחיי, או הפוך נהנתי עד מאד. כל הזמן הייתי בעליות חדות וירידות חדות. אבל עכשיו כשיש לי יותר מודעות לגבי עצמי וממה אני סובלת, קשה לי. כי צריך עכשיו להקדיש יותר תשומת לב לכל פרט ופרט, ללמוד להתנהל כמו מישהי שהיא בת 40 ולא בת 7. ללמוד איך להתנהל כלכלית, חברתית, בין-אישית, זוגית. ועוד המון המון תחומים. אבל אני מרגישה עייפה, שכל הכוחות שלי אזלו!!! אני כל הזמן מנסה להרים את עצמי ואני מרגישה שאני לא מצליחה. אני יודעת שאני צריכה עוד המון זמן לעצמי, זמן להחלמה, זמן להתרומם ואני יודעת שזה יגיע...אבל אני לא מצליחה למצוא את הסבלנות והכוח עד שכל זה יקרה.
דיברתי עם ע' היום כמה פעמים. אני מתגעגעת אליו אבל אני מרגישה חסרת בטחון לחלוטין לגביו. פעם הוא אומר שהוא אותי ופעם הוא אומר שהוא לא יודע אם הוא אוהב אותי. הוא כן אומר שהוא מתגעגע אלי, לדיבור איתי, והוא מפנטז לא מעט לגבי בענייני מין, כי נתתי לו את ההסכמה לכך. אני בעצם הבאתי את עצמי למצב הזה, אני עודדתי אותו בעניין היחסי מין שיהיו לנו. אני והפה הגדול שלי. מרוב שדיברנו על זה גם אני מפנטזת על זה, וכמו טיפשה (או שלא) אני ממשיכה ללבות את האש הזאת ביננו בשיחות טלפון. אני נותנת לו כל הזמן את הOK. סביר להניח שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן, למרות שיש פעמים שהוא מדבר איתי ואומר כמה אני בשבילו ומה אני בשבילו ואיך הוא רוצה כבר להיות איתי. ובפעמים אחרות שום דבר לא ברור לי, כולל מה כוונותיו, ובכלל הדברים אותם הוא אומר. אז אני מוצאת את עצמי כמטפלת ותומכת ומנסה באותו רגע לראות אותי כבת זוגו לעתיד. איזה סיוט זה!
עברתי היום ליד הבית של NO והוא לא היה בבית (לפי שהרכב שלו לא היה). אני כל הזמן אומרת לעצמי "O, את תהיי חזקה אם תראי אותו" ומצד שני אני מתה לראות אותו ואני בכלל לא בטוחה מה תהיה התגובה שלי. גם אתמול עברתי ליד הבית שלו והוא היה שם, אבל לא בחוץ. עוד נתראה. יהיו לא מעט הזדמנויות, כי המקום קטן והילדים שלנו נמצאים באותו בי"ס. ויגיע היום, שכן, אני אצטרך להתמודד מולו.
א' כתב לי SMS לפני מספר ימים "מאוכזב. ובגדול!" נפגעתי מזה, אבל ברור לי שזה שלו. זה ברציונל. אבל ברגש...אני מרגישה שפגעתי בו וקשה לי עם זה. יום למחרת שלחתי לו תשובה, שאני לא מתנצלת ולא מצטדקת, אני עוברת תקופה קשה, ושאני נמצאת אצל אחותי בבית, והוא יודע בדיוק איפה היא גרה. יום למחרת הוא שאל אותי שוב במסרון אם אני עדיין בנתק, ואמרתי לו שאין שום נתק מבחינתי. אבל הוא עדיין לא יצר קשר איתי. אני מפחדת לאבד אותו. הוא אחד החברים הכי טובים שלי עוד מילדותי ואני לא רוצה לאבד אותו. אבל אני יודעת שכל זה שלו ולא שלי.
בכלל בזמן הקרוב אני הולכת לנפות חברויות כאלו ואחרות, שלא ממש הועילו לי בחיי. זה חלק מהלמידה שלי ומחיי החדשים.
סוף סוף שקט. אמנם אני כבר חצי רדומה, אבל בבית שקט והשעה 1:00 בלילה. החברות הלכו הביתה. אני אוהבת שקט, זה נותן לי אפשרות לחשוב בבהירות, זה עוזר לי להירגע. ככה אני יכולה להתרכז במה שאני עושה. לדוגמה, כותבת עכשיו.
מוקדם יותר היה לי צורך לכתוב ולא הצלחתי כל כך מפני שלא יכולתי ברעש שהיה לחשוב ולהוציא את זה בכתב. הייתי צריכה לקרוא את מה שכתבתי מספר פעמים ולאטום אוזניים בכדי שאוכל להמשיך.
לפני 13 שנים. 24 באוקטובר 2011 בשעה 17:39
