יום שבת, השעה 12:35. מזג האוויר גומר את כולנו.
הראש חופר ופתאום ואקום, ועוד פעם מתחיל לחפור ועוד פעם ואקום, ריקנות. עוד לא מצליחה למצוא את האמצע, עוד לא מצליחה למצוא את עצמי במסגרת החדשה. חושבת מלא על א', חושבת מלא על NO, על הפרוד ועל חברותי. חושבת על ע' ועל מה שיהיה אם יהיה. חושבת על עצמי מעט מאד. אני יודעת שאני צריכה לחשוב עלי בראש ובראשונה ולא מצליחה. מרגישה תסכול. עבר כבר יותר משבוע שאני משוחררת מביה"ח ועדיין לא קבעתי פגישה עם הפסיכולוג שלי או עם רופא המשפחה שלי, כאילו יש לי את כל הזמן שבעולם. נכנסתי עוד פעם ללופ הזה שהדברים יסתדרו מעצמם. נכון, הפעם זה שונה כי יש לי רשת בטחון, אבל עדיין אני זו שצריכה בסופו של עניין להרים טלפון ולקבוע תור או פגישה, או לטפל בעניינים כאלה ואחרים.
מוקדם יותר היום דיברתי עם אחותי ואמרתי לה שלא סיפרתי לה את כל האמת לגבי יום חמישי, כשיצאתי לבלות. אז קודם כל שיקרתי לעצמי ואחר כך לאחרים. לא שתיתי כוס אחת פיג'לינג, אלא שתיים. דבר שני היה לי טרמפ הביתה עם מישהו שמזמן שמתי עליו עין ורציתי אותו, והנה באותו יום זה יצא לפועל. וכמובן, אני עם האימפולסיביות שלי, עשיתי איתו מה שאתם בטח יכולים לתאר לכם. כמו ילדים בני 16 בספסל האחורי של הרכב. נהנתי כל כך ואין בי שום חרטה על כך, אבל אני יודעת עכשיו שאני לא יכולה לסמוך על עצמי, לפחות לא בשלב הזה של חיי, שאם אצא לבלות שזה לא יקרה שוב. ולשם כך אצטרך לצאת לבלות רק עם חברים שאני יודעת בוודאות שלא יתנו לי להגיע למצב הזה.
במשך יומיים הסתובבתי עם התחושה הזאת של אשמה, עד שהיום סיפרתי לאחותי על כך. ובעצם פיספסתי גם את המטרה לשמה אני כותבת מה שעובר עלי, כי אפילו לא העזתי לכתוב את זה שמא אחותי תגלה את זה. מה שאני מנסה לומר, שמי שמפסיד זה רק אני והיושר הפנימי שלי עם עצמי. ולא משנה כלל וכלל מהן התוצאות או ההשלכות למעשי, העיקר לומר את האמת. רק כך לומדים, רק כך מפנימים, רק כך מתקדמים.
מחר ג' משתחררת סוף סוף מהאשפוז אחרי 3 חודשים, ומצבה הרבה יותר טוב. אני מתכוונת לנסוע לראות אותה מחר בערב.
דיברתי היום עם ע' מספר פעמים. הוא מתחיל להראות שוב רצינות לגבי היחסים ביננו. אי אפשר לדעת לאן זה יוביל אבל צריך לתת לזה צ'אנס, אחרת איך נדע?! אני נהנית לדבר איתו אפילו שהוא לא תמיד ברור לי, אבל הכיוון ברור. אני באמת מחכה ליום שהוא ישתחרר מהאשפוז. מחר הוא עובר לאשפוז בבאר שבע, והבטחתי לו שאני אגיע לבקר אותו שם.
השעה עכשיו 22:50 ויצאתי כרגע ממקלחת חמה. כמעט ויתרתי על מקלחת היום, אבל גם זה חלק בי שצריך להרגיל את עצמו לעשותו על בסיס יום-יומי. היו תקופות שבמשך שבוע לא הייתי מעיזה או מסוגלת להביא את עצמי לידי כך שאכנס למקלחת. זה היה סיוט, המלחמה הזאת עם עצמי, האם אני אצליח או אוותר לעצמי. וכך ימים שלמים היו יכולים לעבור ללא מקלחת.
בערב, הסומכת שלי אחותי ואני, התחלנו לדבר על שיגרת היום שאני צריכה שתהיה לי. מחר נעבוד על זה. כרגע רק רשמתי לי כמה משימות למחר.
עד היום הגבולות עם הילדים היו מאד ברורים. כל השבוע הם מגיעים לאחותי, במסגרת של אומנה יומית, ונשארים שם עד שהפרוד שלי מגיע מהעבודה ולוקח אותם. חוץ מימי שני ורביעי, בהם הוא לומד, ואז הייתי באה אליהם ונשארת איתם עד הלילה. אבל עכשיו אני גרה אצל אחותי והם בעצם יראו אותי ויהיו איתי יום-יום, מה שעלול לגרום להם בלבול ופריצת גבולות. גם על זה אני אצטרך לעבוד.
אני רק חושבת על כמה יש לי לעבוד ובא לי לצרוח ושיעזבו אותי כולם כולל כולם!
אני בן אדם חזק עם רצונות חזקים, ואני יודעת לרוב מה אני רוצה. רק התמדה וסבלנות וכל זה יגיע, כאשר בדרך יש לי כל כך הרבה מכשולים לעבור, ולכבוש מטרה אחר מטרה עד שאגיע ליעד הסופי. למגדלור. לחזון.
פחד - למה אני מפחדת לומר לאנשים את האמת בפרצוף? למה אני לא מסוגלת לעמוד על שלי בעניינים שונים? למה הפחד משתק? ממה אני בעצם מפחדת?
אני מפחדת להיפגע מאנשים, מתגובות שלהם, אני מפחדת לאכזב או להתאכזב, אני מפחדת מכשלון או הפוך - מהצלחה. והרשימה עוד ארוכה.
הבעיה עם הפחד היא, שלפעמים אנחנו נותנים לו המון מקום בחיינו, והוא זה ששולט בנו ולא להיפך.
לפני 13 שנים. 26 באוקטובר 2011 בשעה 16:23