יום שבת
ברקים, רעמים, גשם, מתאים למצב הרוח שלי. ככה אני אוהבת.
ישבתי בחוץ עם כוס קפה ושתי סיגריות, והגשם הולך ומתחזק. מנקה הכל מבחוץ ומבפנים, שחור אפור כהה, מתאים בדיוק לתחושות ולרגשות שלי. את זה - הגשם לא יכול לנקות.
רוצה כל כך מישהו להתכרבל איתו עכשיו מתחת לשמיכה, להשאר במיטה ולא לצאת ממנה.
חזרתי עכשיו מהילדים. לא הייתי הרבה זמן שם. הם בדיוק התיישבו לאכול, אז אכלתי איתם. אכלתי מרק. שאלתי את האקס שלי אם הוא הכין את המרק והוא השיב שלא, שזו חברה שלו. זו כבר הפעם השנייה או השלישית שיוצא שאני אוכלת מהאוכל שלה. בא לי לבכות. המקום הכי כואב הוא הכנת אוכל, מה שלא עשיתי כמעט אף פעם, ופתאום לילדים שלי יש אוכל מהחברה של האקס שלי. כחצי שעה אח"כ היא התקשרה אליו, ואז יצאתי לעשן ואח"כ הלכתי הביתה. לא יכולה להכיל את זה. עוד לא. זה טרי מדי, זה קשה מדי, זה כואב מדי, ואני לא יכולה להתמודד עם כל זה.
רוצה להעלם. לא רוצה לחיות ולא רוצה להיות ביקום הזה. לא רוצה לסבול יותר. לא מעוניינת להתמודד יותר עם כלום. לא רוצה לעבוד קשה, כי גם ככה החיים קשים. חוץ מזה אני יודעת כבר הכל, מה כבר אפשר לחדש לי?!
מחשבות אובדניות ואין אומץ. זה כל הזמן שם. לעתים רחוקות אני רואה משהו חיובי, את האור שבקצה המנהרה, אבל לרוב מה ששולט בי זה משאלת המוות. הלוואי שאלהים היה לוקח אותי במקום החבר שלנו. הלוואי שהיה צדק בעולם. הלוואי שלא הייתי צריכה לעבור את כל שבעת מדורי הגיהנום. הלוואי שלא הייתי קיימת ואז הכל היה נראה אחרת. הלוואי. . .
השעה 17:05 ואני הולכת לישון קצת. אני עייפה מהכל.
אני מרגישה מאוד מטופש לעשות קולאז'. סיימתי עוד אחד עכשיו וזה נראה טיפשי, מכוער, ילדותי, אבל בעיקר טיפשי. אין טעם בזה. מספיק שאני מבטאת את עצמי בכתב, אז צריך גם עם גזרי עתונים?
ריפוי בעיסוק. כן, יש בזה משהו, אבל לא מעבר לזה. זה היה בסדר לפעם פעמיים, אבל זהו...
לפני 13 שנים. 7 בדצמבר 2011 בשעה 20:39