הבריחה ממני

מעולם לא אהבתי את עצמי באמת. נראה לי שבשביל שאוכל לאהוב את עצמי אני זקוק לעוד חלק, עוד חלק באישיותי שאין לי נגישות אליו. הוא נמצא שם, אני די בטוח, אבל משהו חוסם אותו, אולם המשהו הזה הוא אני עצמי? שמסרב שיאהבו אותו?
למדתי להכיר את עצמי מתוך הדמיון. מבחוץ. פעמים רבות, ברגעים פרוזאיים לגמרי, המנקדים באי סדר מופתי את מסלול האחיד של חיי, לפעמים זה היה קורה לי באפיזודות עמוסות משמעות, אפשר לומר שהייתי אמור להרגיש בהם משהו עמוק. אפשר לומר.
במקום זאת, (איני יודע במקום מה בדיוק, ברור לי רק שמשהו לא עובד אצלי כמו שצריך) נדדה תודעתי החוצה מגופי, הביטה בו מלמעלה, בנקודה שניתן לראות ממנה רק חלק מסויים מעצמי. קשה לי להגיד שמדובר בחלק אמיתי, יותר חלק מדומיין של מה שהייתי אמור להיות בעיני המבט החיצוני. אז, במין דיליי מוזר, הייתי מתחיל להבין איפה אני, מה אני עושה, מה מצופה ממני לעשות. את עצמי, לא הרגשתי. תודעה צופה בתודעה. אובייקטיפיקציה של העצמי על ידי עצמו.
אנשים שסבבו אותי חשו שאני שומר סוד, או טיפוס מודחק או שקנו את ההצגות המתוכנתות מהחוץ שלי, הצגות שדי התמחיתי בהן: הנה אני לובש חיוך, הנה אני בשיחה אינטימית, עיני מצועפות בדוק רך, אני מנחם חבר. אני פוסע ברחוב, כתפי משוכות אחורה בזקיפות מתריסה, אני פוסע מהר, לגופי מעיל עור מבריק, אני אדם עסוק, אני כובש את העולם בצעדי.
ככה צפיתי בסרט של עצמי. ככה שרדתי.