פעימת לב אחת טרם אני עוצם את עיני ומבליחה בי מחשבה מבעיתה, ברק קל של אימה שמבהיק את עלטת עפעפי הנחבטים מטה: האם אהיה לנצח לבד? הנצח, נקודת האל חזור בין האפשרות לאי האפשרות, בין השלמה עם מוגבלותך המתעצמת אלי זיקנה או הדו המתעמעם של המאבק לחיים טובים, שלמים.
בבוקר כשאני קם חדור תחושת ביצוע אני משנן לעצמי מול המראה בה פני מתגלים במלוא תשישותם - גאולתך אינה טמונה באחר, בשום אחר, היה אטום בודד, רדיקל חופשי ואז תוכל להיתקל בו באחר מבלי להזדקק לדבר למעט לתנועה המשותפת.
מצאתי את עצמי שוב יושב על כיסא מרופד, בתכלס, עם התקדמותי המקצועית וההכנסות הגדלות, השתנו חדרי הטיפול רק ברמת הידורם. מעבר לכך אני ממש התלטשתי במיומנות הפרזנטציה העצמית שלי כמבוא לעוד טיפול ששובלו המאיר בקצה החשכה מבטיח לי אושר.
א: שמי אדיוס, אני בן 39, מתגרש, הורי ככה וככה, גם אחותי ככה וככה...חכי, חכי שתשמעי את מה שהולך לי בראש! איזו בריחה, איזה עיוות מכווץ לב של המציאות, תהום של השפלה עצמית. את הכל, את הכל אני מכניס לשם, כל מה שלא מסתדר לי עם אמונותי העצמיות עובר שם תהליך ריסוק ובנייה מחדש, טירונות קשה וחסרת פשרות של הפיכת פרטי מציאות עקשניים לדימויים מניצי תשוקה.
מ: בוא נתחיל מההתחלה, מה אתה זוכר מההתחלה?
אני פוסע לבדי ברחובות העיר הענקית, שבולעת הכל ולא מקיאה. אני חושב על תכנית לחיסול הפנטזיה. אני שולח לך מיסרון מצפצף שמגיח אלייך איפה שלא תהיי - אם את באמת אוהבת אותי, הרסי אותי בבקשה, עזרי לי להרגיש את הכאב הזה, את שם?
לפני 12 שנים. 1 בינואר 2012 בשעה 19:59
