הבריחה ממני

כמה הסחות דעת ישנן בעולמינו זה? נראה שהחלל סביבנו משובץ כולו בקולות קטנים, בשלל צבעים, דקים וצווחניים שקוראים לנו להסתכל. אורכם הולך ומתקצר ועוצמתם גדלה. לכל מקום שאליו נשמיט את מבטנו ילכדו אישונינו גירוי חיצוני מהבהב. התמקדות שאורכה עולה על מספר רגעים תגלול בתוכה את תחושת ההחמצה, על כל אותם גירויים שעינינו לא תשזוף ברפרופה.
בעבר הלא רחוק עוד חשתי תחושות של בוז, הסתייגות ודחייה קלה הצפה על אדי הקרים של השחצנות ביחס לכל אותם אלו הזקוקים לעולם החיצון כדי שיניע אותם, כדי שיתניע בהם את כוח החיות, משל היו גזרי צלליות המשוועים ליד חיצונית שתפיח בהם חיים, שתלביש אותם שוב משמעות וצורה. בזמן האחרון, הכרת התבוסה חלחלה בי. המציאות השלמה, שאינה זקוקה לדבר וכל דבר הוא מרכיב הכרחי ממנה רק כל עוד הוא מתקיים, זו שאין משנה לה אם ניצחת או הפסדת, אם אתה מאושר או חלול מרגש, אם אתה אוהב או שונא, זאת שאינה מבטיחה דבר, רק מקיימת. המציאות הזו פורשת כנפי מאזניים, משקל השכר ומשקל העונש, המחיר לכל פעולה ולכל אי פעולה ישולם, גם אם תקבלו וגם אם תתכחש לו, הוא ישולם.
גיליתי שהיצר החזק בי מכל הוא יצר הבריחה. גלגול עיניים מטאפורי אל ירכתי המוח, אל המקום הבטוח, המוגן, הקירקסי שבו אנסמבל שלם של זרמי חשמל ממלא את הווייתי באשליות נוראיות, יפות להפליא, המבקשות להיות לי העולם כולו. מראות תעתועים אלו הם הגירוי החיצוני שלי, להם אני מכור, מהם איני מצליח להשתחרר, להיוולד סוף-סוף באמת אל חיק העולם.
אני יודע כיום שאיני יכול לאהוב. שאיני מסוגל לקבל אהבה. שמספר פעימות עזות ולוהטות של שיגרה אפורה יעיפו אותי ישר למרחבי הפנטזיה, לשדות הנוירונים שיתוו לי מאטריקס משקיט.
כשהייתי ילד שקוע בדמיונות, בעת שהקפתי את עצמי בקירות חדרי, מדי פעם, ברגעי בין הערביים היו הפנטזיות מתפרקות, נגוזות בין רגע ומותירות את האני הרך, הילדי, חסר צורה ואחידות לבדו, טרף להבל נשימת העולם, כשהוא לעצמו. אז הייתה תוקפת אותי דיסאוריינטציה אימתית, איבדתי זמן, מקום, זהות וצורה, עד לכדי תחושת בחילה עמוקה וציפצוף מחריש באוזניים.
למי אני כותב את כל זה? על מי אני מדמיין? איך נותרתי בודד כל כך?

אז תספר לי מה כואב לך?
זה בלתי אפשרי. אני לא מצליח להוציא את המילים מהפה.
אבל אתה אוהב שכואב לך, זה מה שאמרת לי לא?
יש הרבה סוגים של כאב, מה שאת רוצה שאני אחשוף בפנייך זה בדיוק הכאב שאני רוצה להעלים בעזרת הכאב האחר.
הכאב האחר?
הכאב שבא מבחוץ, הכאב שבהשפלה, ביזוי, תחושת נחיתות ועליבות שאני רוצה שתפעילי עלי.
וזה יעלים לך את הכאב האמיתי?
הכל אמיתי. הכאב העמוק שלי, הכאב שאני רוצה שיפרוץ מתוך הפנטזיה החוצה ויכריח אותי להשתעבד לו, מין כאב של אוגמנטד ריאליטי כזה, הכל אמיתי, גם השיחה הזאת אמיתית, גם מה שאכתוב אחרי בבלוג באתר אמיתי. הכל אמיתי.
אני לא כל כך מבינה אותך. דברים פשוטים אתה לא מסוגל להוציא החוצה ולהסביר. אל תזיין לי את השכל על אוגמנטד ריאליטי, זה לא שיעור בפילוסופיה קיבירנטית.
סליחה, לא התכוונתי לזה. אני עונה ישר בלי לחשוב וזה מה שיוצא לי.
ממש גאון.
(שתיקה)
אז מה אתה רוצה שאעשה לך.
אני רוצה שתקחי ממני את הכוח לעצור את עצמי מלהתרסק.
זה כללי מדי.
זה מה שאני יכול להגיד.
אז תרשום לי את זה, כמו שאתה אוהב לעשות, בסיפור. אני אעלם לכמה זמן וכשאחזור מבטיחה לנסות ולממש לך את זה, בדרך שאני מבינה. אני אוהבת אותך אתה יודע?
(האישה שולחת את היד קדימה ומנסה ללטף את גב כף ידו של הגבר היושב מולה. ידה פוגעת בקופסת עץ קטנה, העומדת על שולחן העף המלבני החוצץ ביניהם. הקופסה מכילה בתוכה עטים. הקופסה מתהפכת והעטים נופלים ומתגלגלים ברעש על השולחן).
אני מקווה שתצליחי.
גם אני מקווה. עד סוף השבוע אני רוצה סיפור מפורט, בלי להסתיר כלום, ברור?
ברור.

יכול להיות שאין לך כבר מה להציע. אולי זה תמיד נבע מכך שידעת שהצעותיך אינן ניתנות למימוש. אפשר כי ברגעים מסויימים, של ריגשה שנדחסה בנימיך, ורידיך ועורקיך וחסמה את הלב, אז האמנת שתוכל לממש. אחרי זה הכוח הזה התאדה, בן רגע, אבד ומצאת את עצמך בשר ודם, מוגלה ממרחב האשליה, כבול בחוקי העולם הזה, מוטל במיטה גלמודה ומוכרת, מפלבל באימה קיומית, "האני זה?".
כל אלו אינם תירוצים. יש נקודה מסוימת שבה דמות, סובייקט כשלעצמה, הנדחסת בכוח המלל אל מרחבי הפנטזיה של האחר מתחילה לגלות הנגדות. מלאותה מסרבת להתמסר כולה לביטוי העצמי של המפנטז, זה הזקוק כי אשליית האחרות תנכיח את הזיותיו, תהפוך אותן למחזה של ממש. אז אותה דמות תזעק את פנימיותה הנסתרת החוצה, תבהיר להוזה כי דמעותיה אכן קיימות אבל היא מבכה על מר גורלה ולא על מר גורלו, צחוקה אינו צחוק של לעג אלא צחוק של מבוכה והסכמותיה, לפיתולים פיתולים של עונגו העדין, הם רק דרך לגעת, להגיע אליו, מבעד לסבך הסימפטומים, היא אינה רואה אף חוט מבין ארג החוטים אלא את היצירה הארוגה כולה, זו המכסה את ערוות בושתו.
זה מה שהיא כתבה לי. אחרי כמה ימים. זה מה שמצאתי בתיבת הדואר האלקטרוני שלי. אחרי זה, בזמן שלגמתי קפה, ראשי מכונס בכפות ידי ומסך הטלוויזיה משמיע רטיטות סתמיות של שכחה עצמית, קיבלתי ממנה הודעה לקונית, כלאחר יד: "אני מסכימה, אהרוס אותך כמו שביקשת, אוהבת - מ.".[b]

המציאות שלנו הפכה למורכבת, היא אמרה ולגמה לגימה קצרה ועניינית מכוס הקפה, אני מדברת על המציאות הקטנה שלנו, הסגורה, שהייתה כאילו קפואה, אבל היא הייתה שם ממש תמיד לא?
מלצרית צעירה, זקופת גב שתנועותיה מפגינות רכות מעשית, החרידה בנקישת רגע את עיגול האינטימיות שמתחנו סביבינו באמצע בית הקפה, אתם רוצים קינוחים? יש לנו קינוחים מצוינים! אתם רוצים לשמוע עליהם? יש לנו ספיישלים שלא כתובים בתפריט, להגיד לכם אותם?
אתה מתייחס אל זה כאל ביטוי עצמי מיוחד, היא המשיכה לדבר בקול מדוד, אגבי, זרועותיה מצביעות מטה אל מתחת לשולחן העגול שחצץ בינינו, כפותיה אינן נראות. איני יודע עם היא מחככת אותן בעצבנות זו בזו, נועצת חודה של אצבע בכרית כף היד או שמא בכלל מלטפת ברוך את המרחב העוטף את איבר מינה. אי אפשר היה לדעת עליה דברים כאלה.
אני רואה בזה משהו טרגי, מילא הייתה מבקש איזה משחק פה ושם, איזה תעלול במיטה,איזה פור פליי מיוחד, הייתי זורמת איתך, באמת, אבל את זה? את זה אני לא יכולה! אני אוהבת אותך, אתה יודע.
המלצרית שוב הופיעה, בחיוך של עליצות הממיס כל התנגדות לעיסקה, נניח ששמה נועה, זה שם מתאים, נעים מאוד, פופולרי, אז מה החלטתם? יש החלטה? אתם רוצים לנסות?
אני לא יכולה להרוס אותך, אני אוהבת אותך, אפילו שזה מגרה אותך אבל שאני בטח איזו דמות אחרת מאוד בפנטזיה שלך, שם עמוק בתוך מה ששוכב לך בג'יפה של הנשמה, זו לא אני באמת, אתה מבין? היא ליטפה את ראשי לרגע, בתנועה מהוססת, היד שלה רעדה קצת והיא חייכה.
נשמתי ארוכות. אני תמיד נתקע בשתיקות ארוכות, לוחצות, כאילו הריאות שלי צפות מעלה, על אדים של חרדה קיומית וסותמות לי את הגרון. אולי זה היה רעיון דבילי, לא ראוי, כל מה שסיפרתי לה על עצמי, כל ההתחננות הזאת לכך שהיא תעשה בי את הבלתי מתקבל על הדעת, את הדברים הכי אכזריים וחד כיווניים, שאי אפשר לשוב מהם. האם אפשר לשוב אחורה, לזמן שלפני שפצחתי את פי? בזמן שסיפרתי לה את זה חשתי מגורה מאוד, הגירוי מילא אותי לגמרי, נותרתי אפוף בניחוח הפנימי של שיכרות הליבידו. שנייה אחרי זה, הדבר הזה מתרחש בין רגע, או כמו שטכנאי המזגנים הלירי שלי אומר תמיד כשהוא בא לתקן את המזגן "שנייה לפני שהוא מת הוא עוד היה חי", הרגשתי כאב נוראי, בושה, כעס ותחושה עמוקה שהינה זה קורה, עולם הפנטזיות שלי שלח את זרועותיו החוצה ועתה הוא מנסה לתמרן את הדמויות האמיתיות, אלו הבשר ודם, אלו שהן סובייקט בפני עצמן בעל פרשנות בלתי מושגת לאחר על העולם, יחד עם זאת, הכוח המפנטז לא ישלם את המחיר שתובעת המציאות על הפעולות הנעשות במרחבה וברגע שזה יהיה מאוחר מדי הוא יפוג וישוב לירכתי המוח ממתין לרגע הבא שבה יוכל לשוב ולספק את עצמו עם בתרי המציאות.
נועה הגיעה שוב עם מגש ועליו קרם ברולה קוקוס ופרוטיפרולים ממולאים בגלידת וניל, זה על חשבון הבית, קראה בתרועת ניצחון, החלטנו לצ'פר אתכם בכל זאת.
אני צריכה לחשוב על זה, היא התחמקה ממבט, אני חייבת לעכל את מה שביקשת ממני, אתה רוצה לטעום קצת מהפרוטיפרולים? המילוי וניל שבהם מהמם.

פעימת לב אחת טרם אני עוצם את עיני ומבליחה בי מחשבה מבעיתה, ברק קל של אימה שמבהיק את עלטת עפעפי הנחבטים מטה: האם אהיה לנצח לבד? הנצח, נקודת האל חזור בין האפשרות לאי האפשרות, בין השלמה עם מוגבלותך המתעצמת אלי זיקנה או הדו המתעמעם של המאבק לחיים טובים, שלמים.
בבוקר כשאני קם חדור תחושת ביצוע אני משנן לעצמי מול המראה בה פני מתגלים במלוא תשישותם - גאולתך אינה טמונה באחר, בשום אחר, היה אטום בודד, רדיקל חופשי ואז תוכל להיתקל בו באחר מבלי להזדקק לדבר למעט לתנועה המשותפת.
מצאתי את עצמי שוב יושב על כיסא מרופד, בתכלס, עם התקדמותי המקצועית וההכנסות הגדלות, השתנו חדרי הטיפול רק ברמת הידורם. מעבר לכך אני ממש התלטשתי במיומנות הפרזנטציה העצמית שלי כמבוא לעוד טיפול ששובלו המאיר בקצה החשכה מבטיח לי אושר.
א: שמי אדיוס, אני בן 39, מתגרש, הורי ככה וככה, גם אחותי ככה וככה...חכי, חכי שתשמעי את מה שהולך לי בראש! איזו בריחה, איזה עיוות מכווץ לב של המציאות, תהום של השפלה עצמית. את הכל, את הכל אני מכניס לשם, כל מה שלא מסתדר לי עם אמונותי העצמיות עובר שם תהליך ריסוק ובנייה מחדש, טירונות קשה וחסרת פשרות של הפיכת פרטי מציאות עקשניים לדימויים מניצי תשוקה.
מ: בוא נתחיל מההתחלה, מה אתה זוכר מההתחלה?

אני פוסע לבדי ברחובות העיר הענקית, שבולעת הכל ולא מקיאה. אני חושב על תכנית לחיסול הפנטזיה. אני שולח לך מיסרון מצפצף שמגיח אלייך איפה שלא תהיי - אם את באמת אוהבת אותי, הרסי אותי בבקשה, עזרי לי להרגיש את הכאב הזה, את שם?

מעולם לא אהבתי את עצמי באמת. נראה לי שבשביל שאוכל לאהוב את עצמי אני זקוק לעוד חלק, עוד חלק באישיותי שאין לי נגישות אליו. הוא נמצא שם, אני די בטוח, אבל משהו חוסם אותו, אולם המשהו הזה הוא אני עצמי? שמסרב שיאהבו אותו?
למדתי להכיר את עצמי מתוך הדמיון. מבחוץ. פעמים רבות, ברגעים פרוזאיים לגמרי, המנקדים באי סדר מופתי את מסלול האחיד של חיי, לפעמים זה היה קורה לי באפיזודות עמוסות משמעות, אפשר לומר שהייתי אמור להרגיש בהם משהו עמוק. אפשר לומר.
במקום זאת, (איני יודע במקום מה בדיוק, ברור לי רק שמשהו לא עובד אצלי כמו שצריך) נדדה תודעתי החוצה מגופי, הביטה בו מלמעלה, בנקודה שניתן לראות ממנה רק חלק מסויים מעצמי. קשה לי להגיד שמדובר בחלק אמיתי, יותר חלק מדומיין של מה שהייתי אמור להיות בעיני המבט החיצוני. אז, במין דיליי מוזר, הייתי מתחיל להבין איפה אני, מה אני עושה, מה מצופה ממני לעשות. את עצמי, לא הרגשתי. תודעה צופה בתודעה. אובייקטיפיקציה של העצמי על ידי עצמו.
אנשים שסבבו אותי חשו שאני שומר סוד, או טיפוס מודחק או שקנו את ההצגות המתוכנתות מהחוץ שלי, הצגות שדי התמחיתי בהן: הנה אני לובש חיוך, הנה אני בשיחה אינטימית, עיני מצועפות בדוק רך, אני מנחם חבר. אני פוסע ברחוב, כתפי משוכות אחורה בזקיפות מתריסה, אני פוסע מהר, לגופי מעיל עור מבריק, אני אדם עסוק, אני כובש את העולם בצעדי.
ככה צפיתי בסרט של עצמי. ככה שרדתי.