יכול להיות שאין לך כבר מה להציע. אולי זה תמיד נבע מכך שידעת שהצעותיך אינן ניתנות למימוש. אפשר כי ברגעים מסויימים, של ריגשה שנדחסה בנימיך, ורידיך ועורקיך וחסמה את הלב, אז האמנת שתוכל לממש. אחרי זה הכוח הזה התאדה, בן רגע, אבד ומצאת את עצמך בשר ודם, מוגלה ממרחב האשליה, כבול בחוקי העולם הזה, מוטל במיטה גלמודה ומוכרת, מפלבל באימה קיומית, "האני זה?".
כל אלו אינם תירוצים. יש נקודה מסוימת שבה דמות, סובייקט כשלעצמה, הנדחסת בכוח המלל אל מרחבי הפנטזיה של האחר מתחילה לגלות הנגדות. מלאותה מסרבת להתמסר כולה לביטוי העצמי של המפנטז, זה הזקוק כי אשליית האחרות תנכיח את הזיותיו, תהפוך אותן למחזה של ממש. אז אותה דמות תזעק את פנימיותה הנסתרת החוצה, תבהיר להוזה כי דמעותיה אכן קיימות אבל היא מבכה על מר גורלה ולא על מר גורלו, צחוקה אינו צחוק של לעג אלא צחוק של מבוכה והסכמותיה, לפיתולים פיתולים של עונגו העדין, הם רק דרך לגעת, להגיע אליו, מבעד לסבך הסימפטומים, היא אינה רואה אף חוט מבין ארג החוטים אלא את היצירה הארוגה כולה, זו המכסה את ערוות בושתו.
זה מה שהיא כתבה לי. אחרי כמה ימים. זה מה שמצאתי בתיבת הדואר האלקטרוני שלי. אחרי זה, בזמן שלגמתי קפה, ראשי מכונס בכפות ידי ומסך הטלוויזיה משמיע רטיטות סתמיות של שכחה עצמית, קיבלתי ממנה הודעה לקונית, כלאחר יד: "אני מסכימה, אהרוס אותך כמו שביקשת, אוהבת - מ.".[b]
לפני 12 שנים. 5 בינואר 2012 בשעה 19:33
