הבריחה ממני

כמה הסחות דעת ישנן בעולמינו זה? נראה שהחלל סביבנו משובץ כולו בקולות קטנים, בשלל צבעים, דקים וצווחניים שקוראים לנו להסתכל. אורכם הולך ומתקצר ועוצמתם גדלה. לכל מקום שאליו נשמיט את מבטנו ילכדו אישונינו גירוי חיצוני מהבהב. התמקדות שאורכה עולה על מספר רגעים תגלול בתוכה את תחושת ההחמצה, על כל אותם גירויים שעינינו לא תשזוף ברפרופה.
בעבר הלא רחוק עוד חשתי תחושות של בוז, הסתייגות ודחייה קלה הצפה על אדי הקרים של השחצנות ביחס לכל אותם אלו הזקוקים לעולם החיצון כדי שיניע אותם, כדי שיתניע בהם את כוח החיות, משל היו גזרי צלליות המשוועים ליד חיצונית שתפיח בהם חיים, שתלביש אותם שוב משמעות וצורה. בזמן האחרון, הכרת התבוסה חלחלה בי. המציאות השלמה, שאינה זקוקה לדבר וכל דבר הוא מרכיב הכרחי ממנה רק כל עוד הוא מתקיים, זו שאין משנה לה אם ניצחת או הפסדת, אם אתה מאושר או חלול מרגש, אם אתה אוהב או שונא, זאת שאינה מבטיחה דבר, רק מקיימת. המציאות הזו פורשת כנפי מאזניים, משקל השכר ומשקל העונש, המחיר לכל פעולה ולכל אי פעולה ישולם, גם אם תקבלו וגם אם תתכחש לו, הוא ישולם.
גיליתי שהיצר החזק בי מכל הוא יצר הבריחה. גלגול עיניים מטאפורי אל ירכתי המוח, אל המקום הבטוח, המוגן, הקירקסי שבו אנסמבל שלם של זרמי חשמל ממלא את הווייתי באשליות נוראיות, יפות להפליא, המבקשות להיות לי העולם כולו. מראות תעתועים אלו הם הגירוי החיצוני שלי, להם אני מכור, מהם איני מצליח להשתחרר, להיוולד סוף-סוף באמת אל חיק העולם.
אני יודע כיום שאיני יכול לאהוב. שאיני מסוגל לקבל אהבה. שמספר פעימות עזות ולוהטות של שיגרה אפורה יעיפו אותי ישר למרחבי הפנטזיה, לשדות הנוירונים שיתוו לי מאטריקס משקיט.
כשהייתי ילד שקוע בדמיונות, בעת שהקפתי את עצמי בקירות חדרי, מדי פעם, ברגעי בין הערביים היו הפנטזיות מתפרקות, נגוזות בין רגע ומותירות את האני הרך, הילדי, חסר צורה ואחידות לבדו, טרף להבל נשימת העולם, כשהוא לעצמו. אז הייתה תוקפת אותי דיסאוריינטציה אימתית, איבדתי זמן, מקום, זהות וצורה, עד לכדי תחושת בחילה עמוקה וציפצוף מחריש באוזניים.
למי אני כותב את כל זה? על מי אני מדמיין? איך נותרתי בודד כל כך?