החיים בורוד

גם אני הייתי אתמול בהופעה
אני לא יכולה לקרוא לעצמי "מעריצה שרופה" או להגיד שחיכיתי להופעה הזאת מאז שנולדתי
אבל כן חיכיתי שהם יבואו, באמת.
אני מהאנשים שקנו כרטיס להופעה הקודמת ביום שהתחילו למכור
והתאכזבתי, כ"כ התאכזבתי כשהודיעו כי מבטלים את ההופעה.
חשבתי המון אם לקנות כרטיס בשנית, העדפתי לחכות ולוודא שזה אכן קורה
שאין איזו מלחמה מפתיעה (מעבר לזוועות היומיומיות) או משהו בעייתי שיכול לגרום להרכב להתחרט.

את הכרטיסים קניתי שבוע לפני ההופעה, מעבר למחיר הנקוב על הכרטיס
התבאסתי שלא מצאתי לדשא, אבל ידעתי שלא משנה איפה ימקמו אותי, יהיה נפלא!
וכך היה, הגענו בשבע וחצי (וטוב שכך, כי טרי פויזן ממש לא כוס הקפה שלי)
התמקמנו ביציע 2, שתינו, באיזשהו שלב היה נראה לי שאני כבר לא נושמת מההתרגשות
ואז הם עלו, צרחתי, צעקתי, דמעתי, חייכתי, הלב שלי דפק
עמדתי כל ההופעה, שרתי איתם את כל השירים, רקדתי, קפצתי, פיזזתי, היי טוטאלי
ולא נתתי לעצמי להתאכזב ולו לרגע על דברים שהיום אני רואה אחרת,
כשקמתי בבוקר עם מין ריק כזה בבטן והרגשה שוואלה, החמצה
זה היה זה אבל לא באמת
הם היו כאן, אני יודעת את זה, החוויה תיזכר לנצח
אבל היא יכלה להיות יותר טובה,
אני נתתי את כולי, שמתי זין אחד גדול (תסלחו לי על הביטוי, בכל זאת אתר שמרני)
על כל האנשים שישבו ביציע ופיצחו גרעינים כאילו אנחנו בסה"כ במשחק כדורגל
על אלה שהיה נראה שהם כ"כ משועממים שהם תיכף נרדמים על הכיסאות
על אלה שהייתי נבוכה בשבילם ובעיקר בשביל ההרכב שהקימו את עצמם ומילמלו כמה מילים
מתוך Enjoy The Silence , ואחרי 3 דקות הלכו הביתה כי הרי זה השיר היחיד שDM מבצעים.

והיום, אחרי העיבוד של החוויה אני יכולה להרשות לעצמי גם להתאכזב
מכך שלא ראיתי אותם בגודל סביר
מכך שהבעות הפנים המדהימות של דייב זה משהו שכנראה ישאר רק ביוטיוב
מכך שבהרגשה שלי הם יכלו לתת יותר
ומכך שהמסכים שכ"כ בניתי על לראות בהם משהו ממה שמתרחש על הבמה הרחוקה שימשו בעיקר לקליפים.

למרות ובזכות כל זאת, אני לא מתחרטת לרגע על שקל או על רגע מאתמול בערב
זו חוויה שאנצור בליבי לעוד שנים ארוכות.


Been waiting for the night to fall
Now everything is bearable
And here in the still
All that you feel is tranquility

"את יותר יפה שאת לא נאמנה אלי"
(יוני בלוך)

ואם רק יגיע האיש שחושב ככה 😄

בוגדים(לאו דווקא נשואים),
איך אתם חיים עם עצמכם?!


(ורק כדי שיהיה ברור, לא יצא לי להיות באף אחד מהצדדים-טפו,טפו,טפו!
פשוט נתקלת בתופעה יותר ויותר והיא באמת עולה לי על העצבים)

לא מזמן יצא לי להיות במקום בילוי שאינו בעירי
היה נעים.

לידי ישבו כמה חבר'ה
לא ממש התעמקתי בשיחה שלהם, היה לי מספיק משלי
אבל לרגע אחד קפצה המילה "כלוב"
ואני השתתקתי והשתקתי את שסביבי
האם אני הוזה?

לא הזיתי וזה היה די משעשע
להיתקל בזה כאילו במקרה.

במסגרת הלימודים שלי, המרצה שלי מכניסה בנו לא מעט רוחניות.
פעם לא הייתי מצליחה להתחבר לזה, לפני שנה אני ורוחניות היינו קצוות מנוגדים,
קוים מקבילים שלא נפגשים, אבל היום העולם נראה אחרת, הראיה את החיים שונה,
המקום שלי שונה.
לא הגעתי לרמת הרוחניות הפלצנית והפלספנית שאני לא יכולה להתחבר אליה כלל,
אך יש הבנות, הבנות על עצמי, על החיים, על הסביבה, על אנשים
אני לא ארחיב הרבה כי זה לדעתי לא המקום, אבל משהו אחד אני רוצה לכתוב כי אני יודעת
שזו נקודה עמוקה למחשבה והיא יכולה להאיר לא מעט:
לעיתים קורה לנו שאנחנו "חוטפים קריזה" על מישהו, כועסים על, רוצים להגיד
ולמרות זאת,חונקים את זה בתוכנו!
נכון, חוץ מזה שזה תקוע לנו בבטן ולא עושה לנו טוב
וחוץ מהעובדה שכל פעם שנראה את האדם נרגיש את הכדור הזה מתהפך בבטן והוא יציק
אך יותר מכל אלה, שאלה מניעים אגואיסטיים לחלוטין למה לשתף את האדם

יש את המניע החשוב מכולם: טובתו של האדם עצמו.
ברגע שנבחר לשתף את אותו אדם במה לא נוח לנו במשהו שעשה/עושה,
אנחנו מעודדים את הצמיחה והגדילה שלו.

נקודה למחשבה.

הכותרת לא ממש מגדירה את הפוסט עצמו
אבל זה נראה לי כמו משחק מילים מעניין וממש התחשק לי לכתוב דווקא את הכותרת הזאת:)

לא רחוק מהבית שלי יש בית חולים, "בית חולים לתשושי נפש"
בפעם הראשונה שעברתי ליד המקום זה די הפתיע אותי,
הרי כולנו או לפחות רובנו, כאשר אנו מדברים על מישהו שיש לו הפרעה נפשית,
משתמשים במושג "חולה נפש" "מחלת נפש" ולא במושגים אחרים.
לפי דעתי "תשוש נפש" זו הגדרה הרבה יותר נעימה למרות שברמה הרפואית
מדובר אכן במחלה של הנפש ולכן האדם הוא אכן חולה נפש, זו לא טעות,
פשוט נראה לי יותר פוליטיקלי קורקט.
זו ההקדמה:)

אתמול יצא לי לראות קטע מתוך סרט דוקומנטרי מעניין בערוץ 8,
סרט המתעד את עבודתו של צייר מאוד מוכשר בשם אטילה ריצ'ארד לוקאס,
אטילה הוא תשוש נפש (וגם נרקומן).
האומנות שלו מדהימה בעיניי!!!
בכלל, יש משהו מדהים ביצירות של אנשים עם הפרעות נפשיות,
אם מדובר בציור/מוסיקה או כל דבר אחר,
אני חושבת שהפרספקטיבה שלהם על העולם כל כך שונה מאנשים "נורמלים"
שזה מה שהופך את היצירות שלהם לכ"כ קסומות, אחרות ואולי אפילו אמיתיות.

תכירו את אטילה:
http://arl-archives.com/index.php


גבריאל בלחסן:

קשה שלא לציין את ליל אמש
הלילה בו התאחדו באופן מרגש אחד ההרכבים הכי גדולים ברוק!
זקנים,זקנים, אבל השנים לא גרעו מהכשרון והיופי העצומים האלה ולו במעט!!!

הנה שניים מהשירים בביצוע מליל אמש:

לא חסידה של מוסיקה אלקטרונית כלל
אבל משהו בצמד המדהים הזה גרם לי להתאהב בהם באופן קשה ביותר!

כמעט חמש דקות של אושר צרוף:

בחור/ה יקר/ה,
אם מישהו לא רצה אתכם בניק אחד,
סביר להניח שאם תשנו ניק זה לא מה שיעשה את ההבדל,
הסוד,טמון באישיות.

נמוך, מאוד נמוך
וגם די מעורר רחמים.

כן,אז לפני שלוש שנים
החלטתי שבא לי להתנסות גם בצד הנשלט,
דגתי לי גבר מקסים שידע מראש שלא יהיה פשוט איתי
ניסיתי, באמת שניסיתי
כ"כ ניסיתי להתחבר לצד הזה, להתמסר לזרועותיו של הגבר החזק שמולי
{למרות שהוא לא ממש הצטייר בעיניי כחזק}
אבל זה לא ממש הלך, לא הלך בכלל!
והתבאסתי, באמת, אבל קיבלתי את העובדה שכנראה שזה לא ממש קיים אצלי
וגם אם קיים אז חבוי לו אי שם ככה שלא מוצאים אותו.
לפעמים אני חושבת שכנראה שהוא ממש לא היה האדם הנכון,
בעצם אני יודעת שהוא לא היה האדם הנכון.
ואולי עם גבר אחר זה יהיה טוב, עוצמתי,נעים ואני אגלה בעצמי עוד משהו שעושה לי טוב.
זה לא הוגן שהרבה מצליחים להתחבר לשני צדדים!


נראה לי שהסיבה העיקרית היא שהשולטים כאן לא עושים יותר מדי חשק:)