החיים בורוד

החודש וחצי האחרונים לא פשוטים כלל.
מאז הנפילה לפני חודש וחצי אני מוגבלת פיזית,
אני אמנם לא נכה אבל בהחלט לא יכולה לעשות כל דבר שיכולתי לעשות קודם.
וזה לא פשוט לי כי אני לא רגילה להיות מוגבלת או כואבת,
אני רוצה לעשות מה שבא לי מתי שבא לי,
אבל במקרה הזה לצערי לא הכל תלוי רק בי.
החוסר יכולת לעשות כל דבר שאני רוצה משפיע גם נפשית.

אבל מה?

מהמקום הזה כבר אי אפשר לרדת יותר נמוך
אפשר רק לצמוח, לעלות, לגדול ולהגיע להבנות לגבי עצמי ולאן החיים שלי הולכים.

אז התקופה הזו מביאה עימה שינויים,
את חלקם אני זימנתי באופן מאוד מודע ועושים ויעשו לי רק טוב
וחלקם הגיעו מכורח הנסיבות, אבל אני לא רואה בעיה רצינית בהתמודדות מולם.

אחרי המון חודשים שלא ישנתי אצל ההורים החלטתי להישאר אצלם אחרי ארוחת שישי.
אתמול כשאני ואחותי התחרדנו לנו בשמש המדהימה של בוקר /צהריים
זה הגיע!!!
מהמקום הזה שהרגשתי שהכל מתפרק לי בין הידיים,
שהחיים שלי משתנים בלי שתהיה לי שליטה על מה שקורה,
שאני לא זוכרת תקופה בחיים שלי שהכל היה כ"כ מבולבל ולא ברור.

היתה לי הארה!
אני לא יודעת אם לקרוא לזה הארה רוחנית
אלא הארה כזאת שפתאום אני יודעת בדיוק מה אני אמורה לעשות!
שאם אני עכשיו מנתבת את עצמי למקום הזה הכל בהחלט יסתדר כמו שאני רוצה!
שמצאתי את המקום הזה שלא היה מוגדר או ברור לי.

וכמו שאחותי {האדם הכי קרוב אלי} מנסחת זאת:
"מצאת את השביל שלך, עכשיו נשאר לך רק ללכת בו".