ואני שונאת שיש לי הרגשת דה ז'ה וו כשאני אומרת את זה.
אבל השתניתי המון. משהו השתבש בגישה וממש במהירות, עד כדי כך שאני מבלבלת את עצמי.
אני אומרת דברים מסויימים ו/או בטונים מסויימים שאם הייתי עומדת מהצד לא הייתי מאמינה שזו אני.
אני חושבת שמכמה בחינות כן התרככתי, אבל מהרבה בחינות התקשחתי נורא.
וצמחה בי קצת נרקיסיסטית קטנה איפשהו שם.
אני מניחה שזה סוג של פיצוי על האיחור שבהכרת הערך שלי, לצד חוסר הביטחון שעדיין קיים
ובכל מקרה אני ממש לא אוהבת את הדרך שבה זה מתבטא ולא תמיד יש לי שליטה.
אני חוששת שזה נראה גדול ונפוח מדיי מהצד ומהעיניים שלי זה נראה מזוייף נורא
ובמקומות שזה באמת נחשב אני מוצאת שאני מקטינה מעצמי כדי לא לצאת נפוחה והכל יחד יוצא בכזאת הגזמה
ואז אני סתם יוצאת נבוכה ו-awkwardness באוויר הולך ונהייה מצב ברירת המחדל...
לא מצליחה להביא את עצמי למקום מאוזן.
זה כאילו שביטחון עצמי כל כך חדש לי שאני מרגישה לא בנוח עם התפיסה והכל מתערבב, ויש גלים של ככה וגלים של ככה...
פאקינג בלגאן.
היה הרבה יותר קל אם היה אפשר פשוט לשתוק כל הזמן.
לפני 12 שנים. 23 בפברואר 2012 בשעה 2:20
