אני כל הזמן מחפשת סיבות ותירוצים ללמה אני לא מרגישה שטוב לי,
סיבות להאשים אותו, את עצמי, את מצב הצבירה הנוכחי והעתיד לבוא ככל הנראה.
אבל האמת היא ששומדבר לא חדש תחת השמש. אין באמת הפתעות, הכל ידוע מראש, כל דבר מהשטות הכי קטנה לדרמה הכי גדולה, הכל היה ידוע.
זו תמיד הייתה הבחירה הטבעית, ה"טיפוס" שלו, זה כבר 4 מערכות יחסים שהן כאילו המשך אחת של השנייה, במובנים מסויימים אפילו שיבוט אחת של השנייה, חוץ מהעובדה שאני זקנה יותר.
הייתם חושבים חכמה יותר, אבל כנראה שלא, רק מנוסה יותר לפחות - הפעם ידעתי מראש. אבל חוכמה? פפף. אולי זה שמור לאחרי גיל 30. או 40, מי יודע? תמיד הייתי לייט בלומר בכל מקרה.
אז למה גם כשידעתי מראש הכנסתי את הראש למיטה הזו?
אני חושבת שעם שלל השינויים שאני עוברת בחיים בשנתיים האחרונות, זה פשוט היה נוח, מצב מוכר כזה. והאמת שאני כבר לא כזה בטוחה שיכול להיות יותר טוב, ז"א, פה אני כבר עם וותק של 8 שנים, חתיכת קריירה, אני כבר יודעת לעשות טראבלשוטינג כמעט לכל מצב אפשרי. אז בפוטנציה כן, יכול להיות יותר טוב, אבל כמה זמן ונסיונות עכשיו צריך בשביל זה? ובכלל עזבו את העובדה שאין שום ערובה לזה שזה בהכרח יצליח. (והאמת לפעמים אני גם חולמת בהקיץ שאולי אפילו יש סיכוי לשדרג את הקריירה הנוכחית למשהו לא רע. מותר לחלום.)
זה כמו שכשאתם באים הבייתה מהעבודה מתעלפים מרעב, תעדיפו להכין את הספגטי הקבוע והזריז שלכם למרות שבדיוק אתמול קניתם מלא מצרכים למתכון חדש שאמור לצאת פגז - אבל לכו תדעו, אולי תפקששו משהו וזה יהיה בלתי אכיל ותמצאו את עצמכם מתעלפים מרעב+1. וזה כבר שלב הכאב ראש והעצבנות והלדחוף שניצל תירס למיקרוגל ולהתמרמר.
פשוט, הייתי גם שם, ושניצל תירס זה עוד פחות כיף. אז זו הייתה בחירה קלה לאותו זמן.
אבל אני לא יודעת מה הבחירה המתאימה לעכשיו.