לפני 12 שנים. 25 בספטמבר 2012 בשעה 1:03
כל הדרמה בעבודה, כל הבלגאן, היה בשביל לחלוק איתו את השלווה המדהימה של היום הזה
ואי אפשר
הבנאדם היפראקטיב, חייב לעשות משהו
אי אפשר להיות בשקט
אז הוא משאיר אותי בשקט לבד עם עצמי ונוסע.
לא יודעת אם להיות עצובה או שמחה
גם ריחוק זה משהו שבת'כלס ממש לא יזיק בתקופה הזו, נראה לי
אבל אני לא חושבת שזה הריחוק שרציתי.
אולי לפני, אולי אחרי
אבל לא ביום הזה.
אני לא יודעת אם זה מתאים לי הסיפור הזה.
המים שלי רק רותחים באש שלו
אי אפשר להיות בשקט...
ואני ממש ממש צריכה שקט.
אולי זו הסיבה שהתכנסתי כל כך.
אולי זו הסיבה שאני ערה עכשיו.
רק ככה אני מצליחה להשלים את מנת השקט היומית...