שלי...

הרבה שנים לא ביקרתי כאן באתר.  מרוץ החיים בולע בכל כוחו ושואב את הזמן הפנוי. וגם - סדר העדיפויות משתנה קצת במשך הזמן.

אני קורא את ההודעות, הפוסטים הבלוגים ועף אחורה בזמן. הרבה שנים שבמבט לאחור גורמות לדגדוג בבטן, לחרדה קלה על הזמן שעבר, וגעגוע לתקופה שבה הייתי צעיר יותר בגיל.

עברתי על בלוגים ישנים ופוסטים שלי. כל אחד מעיף רגשית. אחר כך עברתי על רשימת החברים הקצרה שלי כאן. שמחתי לראות שחלק נשארו פעילים לאורך התקופה, ואפילו יותר שמחתי לראות שחלק מאלו שנעלמו- חזרו.

אני מאחל לכולנו שנה נהדרת, מאושרת, שנחווה אותה בטוב ובבריאות טובה.

חג שמח :-)

היכולת לייצר כסף - היא יכולת נרכשת. יש כאלו שאינטואיטיבית מצליחים לייצר לעצמם כסף בדרך כלל מעסקים שונים ולפעמים משונים.
יש כאלו שלומדים לעשות כסף במהלך חייהם ויש כאלו שלא יודעים איך. אין שום קשר בין השכלה או רמת השכלה לבין היכולת הזו.
ישנם לא מעט נשאי תואר דוקטור שבקושי מסוגלים להתפרנס בכבוד. אני מכיר אישית כמה, כך שאני מבסס עובדות. ישנם ארחי-פרחי לעומתם
שגרים בוילות נאות ומנהלים מיני עסקים והינם בורים וללא יתרת בינה סבירה.

במהלך חיים רגילים ניתנות לכל האנשים ההזדמנויות לעצור וללמוד, להרחיב אופקים, להתאמן בנושאים שונים. קורסים, לימודים, עצות והמלצות מחברים
ולימוד עצמי. מעטים יחסית מנצלים את הזמן ללמוד ממש לעשות כסף. חלק נכבד מצוי בהשרדות יומית, בחרדות, בריצה אחרי עבודות ומנסה להתקדם
על ידי שיפור מקום העבודה או צמצום הוצאות או המתנה לנס (טוטו-לוטו-הימורים וירושות הם בקטגוריה).

לימוד המקצוע והיכולת לייצר כסף מצריך לעיתים פרק חיים ארוך מאוד. לא תמיד עולה האדם על מסלול נכון. ישנם הרבה אינטרסנטים שמוכרים אשליות
בדרך על שיטות לייצר כסף ובכלל זה מוכרי שיווק רישתי, מוכרי פטנטים להכנסה פאסיבית וכל מיני.

זהו נושא מרתק, ומה שעובד לאדם אחד לא בהכרח יעבוד לאחר, אך סימון מטרה, נחישות, התמדה, כח רצון בסופו של דבר ישיגו מטרה. לא בהכרח זו שסומנה
אך בהחלט מטרה בדרך. בכלל, תמיד כשמשיגים מטרה אחת בחיים - יש כבר לסמן את המטרה הבאה. לפעמים נוטים לסמן את המטרה הבאה והבאה הבאה
ולא מצליחים להגיע למסלול הנכון. לקיחת סיכונים היא חלק מהעניין, ובלי סיכון אין סיכוי לעיתים.

באהבה - לדעתי (ובזה יש לי פחות נסיון) פועלת אותה שיטה. יש לי קרוב משפחה צעיר, בחור מדהים, נאה ואפילו יפה תואר, גבוה, בעל תואר בהנדסה, בעל רכב + דירה
+ עבודה נהדרת שאינו מוצא אהבה. הוא אפילו מתקשה בזה ברמות על. בימי צעירותו היה שקדן חנון מוטרף ולא כל כך התעניין במין היפה. היה מצויין בלימודים, היה נהדר
בצבא, חסך ובנה תשתית לחייו. אבל בנושא בנות - כשל מוחלט. אין. נאדה. עד כדי כך שאפילו כשפוגש מישהי מחוסר מיומנות ורבאלית והתרגשות נוצר פלופ והמפגשים לא מתקדמים.
יש קורס לאהבה? יש קורס לבניית מערכת יחסים? כל אדם בעולם נידרש לעבור מסלול בתחום. מניין הכישורים והיכולת שיהיו לאנשים? איש איש לנפשו?
נראה לי קצת לא לעניין שנושא כזה משמעותי בחיינו מוזנח כל כך. חשבון חשוב, היסטוריה חשוב, נהיגה חשוב, אבל מי מלמד איך לקיים מערכות יחסים?
מי מלמד לזהות איכויות בין בני זוג ולהעצים אותן כך שהאיכויות הרעות יידחקו הצידה? מי מלמד איך בונים מערכת יחסים לחיים? מי מלמד איך נפתחים, משתפים, מתקשרים?

אני יודע מנסיוני האישי: אותי אף אחד לא לימד. גם אני הייתי מחוץ למעגל המזיינים בצעירותי בזמן שאחרים חגגו וצהלו. כמה רציתי לחוות זאת. עד כדי כך שתקופה מסויימת
חשבתי שלי לעולם לא תהיה מישהי. אצל אחרים זה הלך כל כך בקלות!! מה הסתבך אצלי? ההערכה העצמית שלי היתה על מתחת לרצפה. מי היתה רוצה אחד כמוני? ולא שהייתי חלש
או משהו כזה. הייתי הארי שבחבורה - אבל בלי לזיין... בפנטזיות שלי הייתי נאהב ונחשק, בנות היו מסתכלות עליי בהערצה. במשך הזמן עליתי על מסלול אחר והשתפרתי מאוד אני מקווה.
עכשיו אני הארי שגם מזיין.. ואני מנסה ללמד את הדור הצעיר שיש דברים שאינם משמיים. יש דברים שדורשים אימון, הבנה, הכרה, לימוד והתמדה.

אין לי שורת סיום. אלו דברים שאני מכיר ומנסה לעזור היכן שאני יכול. יצירת כסף, תקשור, ראיית עולם. גם אני בהישרדות כמו כולם. גם אני סובל לעיתים אך אני משתדל לזהות
ולתקן. לא תמיד התיקון קל, לא תמיד התיקון מהיר. אבל זיהוי תקלות ותיקון הם דברים שיש לעשות כל הזמן בחיים. אני לא במקום שבו אני חושב שהייתי יכול להיות. יש לי פיגור
בתחומים מסויימים. אני הולך להסתבך בפילוסופית יתר ולכן אפסיק בינתיים... שיהיה שבוע נפלא לכולם.

לפני יומיים, בשעה 1:30 בבוקר בערך, שמעתי מחדר השינה שלי רכב דוהר בכביש - החלקה - ורעשי התרסקות.
מדי שבוע צעירים מתלהמים נוסעים במהירות מטורפת בכביש הזה - מתחרים זה בזה או סתם "מעירים" את השכונה בהחלקות ומוסיקה בעוצמה אדירה מהרדיו ברכב.
התחשבות בזולת אינו מושג שיש לו מקום אצלם.

אחרי רעשי המעיכה כאמור - השתרר שקט. יצאתי לכביש.
היה שם שדה קרב. רכב אחד מרוסק לגמרי מקדימה ומאחור, הגג מעוך, כל הכביש מלא בזכוכיות ושברי פנסים ופלסטיקים. שני כלי רכב אחרים שחנו - מעוכים גם הם.

מהריסות הרכב הפוגע - זחל החוצה בחור צעיר. אולי בן 18. בקולי קולות התחיל לצעוק שהוא מסטול ולא יודע מה קרה לו. ביד אחת אחז סלולארי והזעיק חברים שיגיעו לעזרתו. היה מספיק צלול לעשות את זה. ביד השניה הוריד את הטריקו שלבש וניסה לעצור את הדימומים מהגוף והראש. כנראה לשאלת חבריו בסלולר ענה ששתה והוא שיכור לגמרי. "תגיעו מהר" עוד הוסיף.
יצא החוצה. עמדתי 2 מטר ממנו ולא הרגיש בי. "האוטו של העבודה של אבא שלי!! הוא לא יודע שלקחתי אותו!" צעק לעצמו. עדיין צועק ולא מרגיש שאני לידו - "אני אזרוק את המפתחות שיחשבו שגנבו את הרכב" סיכם לעצמו.

כן.
זוהי מידת האחריות שלוקחים חארות כאלה.
גם אם היה הורג מישהו שהלך לתומו על המדרכה - ככה היה מנסה להחלץ.
קודם כל להציל את עורו. קודם כל לברוח ולהסתלק. אולי אף אחד לא ישים לב. אולי אפשר להחלץ על ידי שקר.

חזרתי הביתה והתקשרתי למשטרה.
הודעתי להם את מספר הרכב וביקשתי שיציינו שהנהג הוא הבן. שלא יקבלו תלונה שהרכב נגנב.
הגרוטאה נשארה יומיים באמצע הכביש. אף אחד לא בא לאסוף אותה. כנראה שבאמת הצליח המנוול לסדר את כולם. כנראה שזה גם עובד במחוזנו.

ישבתי עם ביתי - בחצר.
הסתכלנו לשמיים. פיסת אלוהים הקטנה שלנו.
גינה מטופחת. עץ צילון שכרגע מכוסה בפריחה סגולה.
שעת ערב מאוחרת, כבר חשוך.

"דני כבר לא יהיה פה". אמרה.
הסתכלתי עליה. דימעה גלשה על לחייה.
דני היה חבר קרוב שלי.
אחרי הפציעות הקשות שנפצע בקרב, ניהל מלחמת הישרדות אישית.
מלחמה על החיים. לא חיים של אדם שזכר המלחמה והקרב רודף אותו.
מלחמה על חיים רגילים ונורמאלים. מי שלא הכיר אותו לא ידע עד כמה
קשה הוא נפצע. שמר על חיוניות, אנרגיה גבוהה, מרץ ותזזית.

אבל הפציעות והרסיסים כירסמו בגופו. את הניתוח האחרון - שנים אחרי הפציעה -
הוא לא שרד.
נותר זכרון. נותרה הרוח.

הוא תמיד היה כתובת בשעת צרה או מצוקה. בן בית. גם את דרכו האחרונה
עשה מבלי להכניס אותנו למתח - החברים. לא רצה שנתלווה אליו לניתוח האחרון.

ביתי ואני נתכנסנו בשתיקה.
נזכרתי בחברים אחרים שלא יישבו יותר איתנו. וגם לי ירדה דמעה.

בערב הגיעו חברים של הדור הצעיר. עולצים, שמחים ורועשים.
כיבדנו אותם בכל טוב שהיה בבית. היו מופתעים. אכלו וזללו עד אור הבוקר היום.
לא הבינו מה התקף הידידותיות שנפל עליי...
ישבתי איתם קצת, חיילים וחיילות. ככה היינו לפני זמן.

לו יהי ולא יהיו עוד מלחמות..

אני שוקל לספר עוד אירוע.. וזה דורש השקעה בזמן. האם בכלל מישהו קורא כאן מה שכותבים?
אם כן - אני אתגייס למשימה של עוד סיפור קטן מהחיים.. בכל מקרה זה לא יהיה מייד כי אני טיפה עמוס עם עבודה. אם יש עניין - אנא השאירו תגובה...

כמה קטעים קטנים על נפלאות המילים. סדרה שאני מקווה שיהיה לה המשך 😄



"גם אני רוצה הרבה כסף"..
"גם אני רוצה להשתתף"
"איזה סשן יפה, גם אני רוצה חדר במלון עם חתיך כזה"..
המשפט האחרון עורר אותי.


אנשים רוצים כל מני דברים. מחפשים אהבה, ריגושים, חפצים יפים, גאדג'טים, בגדים יפים.
השפה בה נוקט אדם - היא לא סתמית. אמנם מושפעת מהשכלתו, חכמתו, ידיעתו, אך היא גם משקפת את תכונותיו הכמוסות. לא את אלו שהוא מכיר. את אלו שמרכיבות את אישיותו.

הנה מהמילון:

לרצות:
(פ') לחפוץ, לשאוף, לשחור, להשתוקק, להתאוות, לחשוק, להיות מעוניין, להרגיש צורך, לבקש, לחמוד; לקבל ברצון, להשלים עם

לעשות
(פ') לבצע, לפעול, להוציא לפועל, לממש, לקיים, להגשים, למלא; להכין, לסדר, לערוך, לארגן, להציע; לעבוד, לעסוק, לטפל ב-, להתמסר, להתעסק; לשחק תפקיד, להציג; לחולל, לגרום, לעולל, להביא לידי, להסב; לנהוג, להתנהג

אדם שאומר "רוצה אני" - הדבר בחזקת חלום, עניין, ולא יבוצע.
אדם שעושה - פשוט מבצע. אם אמר - האמירה תעשה בכפיפות למועד ביצוע.

איפה זה בא לידי ביטוי?
"רציתי להתקשר אלייך אתמול, אבל..." בבל"ת. לא התכוון להתקשר. סתם קשקשן.
"רציתי לבוא אלייך" כנ"ל.
"רציתי שניפגש" תמשיך לחלום
"אני רוצה להיות רופא כשאהיה גדול"

איפה אנחנו משתמשים בחיינו במילה "רוצה"?
איפה אנחנו משקרים לעצמנו? (לסובבים אותנו מילא, אבל למה לשקר לעצמנו??)

לא להבין לא נכון, המילה אינה פסולה לשימוש. אך יש להבין את הכוונה - גם האישית - כאשר שומעים אותה. לפעמים המשפט מביע משאלה שטוב שתשאר בחזקת משאלת לב.
אם נניח שמעתם את עצמכם אומרים "אני רוצה להתחיל לימודים" - ההחלטה שלכם טרם התגבשה למעשה. שימו לב לכך, כי מתי שהוא יסתבר לכם עצמכם שעבר זמן ולא התחלתם ללמוד. שמעתם את עצמכם משתמשים במילה? זה הזמן לברר מה אמרתם באמת. האם מדובר במשאלת לב, כי החלטה טרם התקבלה.
אדם שהחליט - יש לו מחוייבות - ותמיד יציין זמן. "בסמסטר הבא אני מתחיל"

היא היתה מאוד שמנה
נגעתי בה,
והשומן נדבק ממש לאצבעות שלי.
נפוחה כמו בלון
שכל רגע עומד להתפוצץ.

והיא עוד מולי, גאה.
המיצים שלה כבר נוזלים. אני יודע את זה.
כולה חמה
לוהטת
שחומה עם פס של בלונד.

ככה ניצבה מולי.
לא ראיתי את ידיה,
אבל עוד היה חסר
שתצמיד אותם על מתניה השמנות,
ותגער בי שאני לא מתנפל עליה.
וטוחן לה את הצורה.

היא בטח מתוקה המנוולת.
ואם רק אנגוס ממנה,
המיץ שלה -
יימרח על פני.
סמיך
דביק
אבל מתוקקק.....

אחזתי בזהירות בצדדיה
רכה
מעט בצקתית..
חש בגופה נימוך בין אצבעותיי
פתחתי פה
וקירבתי אותה אליי

אוי איזה ריח עולה ממנה..
מגרה את הנחיריים
מעורר זכרונות
והנה אני טועם אותה
ביס
והיא מתפוצצת
כולה נשפכת
על חולצתי

דביקה
חמה
וטעימה


רק חבל שיש בה איזה 5000 קלוריות בשמנה הזאתי..

יש לנו במבנה שבעבודה בלובי הגדול דלפקי קבלה. לא אחד. יותר. הבנות שלנו - של החברה בה אני עובד - יפות מדהימות וסקסיות.
כנראה הנחיה מלמעלה. ? ואנחנו כולנו מעודדים אותן להמשיך להראות כאלו. הן בדרך כלל חמושות במיני, נעלי/מגפי עקב, חולצה חושפנית, תסרוקת מעצבים, ציפורניים עשויות, איפור, בישום. והרבה עור שזוף חשוף. שיראו איפה הן מקועקעות.
בעוד שאצלנו מתחלקות ביניהן כמה בנות בסבב בעבודה הקשה של להיות יפה ולקחת תעודת זהות ולתת תג אורח,
באחד הדלפקים שממול יושבת בחצי נמנום בחורה עם שביס, חלוק מוזר, שמלת מקסי ארוכה מג'ינס בדרך כלל, שרוול ארוך. דתיה.
אף אחד לא באמת רואה אותה. היא שם, אבל כולם פונים לדלפקים שלנו גם כשלא צריך.

היום היא ישבה כרגיל על הכיסא שלה ואז ראיתי משהו מדהים
עקב. אבל איזה עקב היא נעלה!! ארוך, מחודד, דוקרני, מזדקר למרחקים, מבריק ובוהק. עצרתי במקום. מרים מבט בקושי
מהנעל המדהימה. נעל סקסית מקצועית. ולי אין פוט פטיש.. זה לא מזה. זו אותה הבחורה שלבשה עד היום כפכף וקרוקס.
אותו שביס. אין טעות. מה זה העקב הזה?!?
ניגשתי אליה ואמרתי לה שלום. מה שלומה. איך היא מרגישה היום.. אם היא בודדה. אם מעוניינת בחברה. והיא ביישנית.
עונה בקושי ומחייכת במבוכה.

מבחינתי - מעכשיו היא בקטגוריה אחרת... בכנות.
גם אם זה לא נשמע יפה. בנות - עקב - משבש את השכל לבנים. באחריות.