שלי...

חלק ג'..

ריטה עמדה כשידיה נעולות באזיקים לקורת הפרגולה, זקופה ומתוחה. מדי פעם שקשקה את ידיה - כנראה שכאב לה מגע המתכת על פרקי היד. לא אמרה מילה.
הסתכלה כלפי מעלה וניסתה לשפר את מיקום המתכת על פרק היד. בתאורת הרחוב נראתה כמו אלה. מושלמת. ידעתי שלעולם לא אראה אותה שוב אחרי הערב הזה,
ואם כן ניפגש אז זה רק מפני שהכל קרס והשתבש... כל כך רציתי שהרגע הזה יתארך עד אין כץ.. אבל בקרוב הכל ייגמר, נלך כל אחד לדרכו ונשכח מה היה.

היתה לידנו אדנית גדולה שחוץ מבדלי סיגריות נעוצים באדמה וכמה פחיות שתיה לא ראתה צמחיה מזה זמן, אבל היו בה מוטות במבוק - שריד לצמחיה המטפסת שאלו אחזו בה.
משכתי מוט מהאדנית, היה ארוך ובדקתי שהוא אינו מתפורר. המוט היה חזק. הצלפתי באויר בעוצמה לוודא שאינו נשבר. נשמעה שריקה וריטה פתחה עיניים לרווחה. בהלה קטנה
נראתה בבירור על פניה. "אף מילה" אמרתי לה. הצטערתי כל כך שלא היה איתי תיק האביזרים שלי... כל כך חסר לי באותו רגע. יש לי שם כל הדרוש לכל מצב. חבלים, אזיקים שונים,
חוסם פה, רצועות עור ננעלות, שרשראות באורכים שונים, כליפסים, מצבטים יפנים.. חוסם עיניים. מה כל זה שווה כשאינו בהישג יד...

"ריטה. את תקבלי 30 הצלפות. את תספרי אותם אחת אחת ותודי לי אחרי כל אחת. את תגידי אחרי כל הצלפה - תודה אדוני על החינוך ותשומת הלב שאתה נותן לי - ואסור לך
לבכות או לצעוק או להרים קול. אם זה יקרה - תזכי לתוספת של שתי הצלפות כל פעם. הבנת?"

"אתה לא תפצע אותי נכון? לא יישארו לי סימנים אחר כך נכון? " שאלה בחשש רב.

"הסימנים יהיו ויעברו תוך זמן קצר אחר כך. לא יהיה לך דם או פצע.. ויש לי קרם לחות ברכב, אתן לך למרוח להרגעה אחר כך..." השבתי לה.

הרימה ראש והסתכלה על ידיה הכבולות מעל ראשה. זה השלב כנראה שבו חשבה אם העיסקה שווה מבחינתה... אבל במצבה כבר מאוחר מידי... והיא ידעה את זה.

"ריטה. עד עכשיו - את בעצם היית זו שנהנית נכון? הצלחת לסבך אותי איתך, לסובב לי את הראש, לגרום לי להתעסק איתך. עכשיו אראה לך שעשית טעות כדי שלא
תחזרי על התרגיל הזה שוב בפעם אחרת. את תלמדי שיש דברים שאסור לעשות. " היא קיללה משהו ברוסית בקול כמעט בלתי נשמע. ניסתה בכח לשחרר את ידיה.
כשראתה שאני נהנה מזה.. הפסיקה.

סטרתי לה בכף ידי על ישבנה והיא נאנקה. הסטירה התלבשה ממש טוב ומיד הופיע סימן של כף ידי על ישבנה. היא עצמה בכח את עינייה ונשכה את שפתה. כנראה שרף לה מאוד..

לקחתי את מוט הבמבוק, והיכיתי בו חלש על בטנה כמה מכות קטנות - לקבל ממנה תשומת לב. ללא ספק לא היה כל כאב מזה. היא פתחה עיניים והתקפלה לאחור - מחכה למכה הבאה.

"עכשיו מתחילים חביבתי. תזכרי - תרימי קול - תוספת של עוד שתי הצלפות. אפשר לגמור עם זה מהר - ואפשר להמשיך עד הבוקר. תלוי בך. אני מאוד רוצה להמשיך איתך ככל האפשר.
ואם תרימי קול יותר מדי - אני חוסם לך את הפה. התחלנו".

הרמתי את מוט הבמבוק גבוה באויר, ומבטה עקב אחרי המוט. חיכיתי עם היד באויר וראיתי אותה מכווצת ודרוכה... מחכה למכה. חיכיתי. אחרי זמן קצר היא קלטה שאני מתמוגג מהמצב והרפתה
את עצמה. אז הורדתי לה מכה ראשונה על הישבן. פאפפפ עמום נשצע - מוט הבמבוק התלבש לכל אורכו על הבשר העדין והרך. פיה נפתח בצעקה אילמת והיא השמיעה מין "אההההההה!!!"
תוך נשיפת כל האויר שהיה לה בגוף. מכה כזו כואבת בטירוף. פס אדום חזק הופיע על הישבן הסולד. ליטפתי אותו בעדינות, עיסוי להרגעת הכאב. ראשה ירד מטה והיא נשפה והתנשפה.
פיה נסגר לתנועת שריקה.
"אני יודע כמה זה כואב חמודה.. מה סיכמנו שאת אומרת אחרי כל מכה?"
"אוי תגמור עם זה כבר" אמרה.
"לא הבנת את השיעור? צריך להתחיל שוב?" שאלתי.
"עוד 29 מכות. תודה שאתה מחנך אותי" אמרה והוסיפה עוד משהו בלחישה שנשמע כמו "לך לעזעזל" אולי ברוסית...
"יופי מתוקה. התקדמנו. עכשיו ממשיכים".
היא שוב שקשקה ידיים, ונראה שניהלה מלחמה רצינית עם עצמה על כדאיות העניין.. כופפה ברכיים כמו לנסות להתלות על הקורה, אולי תישבר וכך תחלץ. אבל כלום כמובן.
היא נעולה היטב ואין כל סיכוי שתחלץ... אז היא התיצבה שוב באותה עמידה גאותנית שהיתה לה כל הזמן לפני המכה... לוחמנית קטנה. לא רוצה להראות שהיא מוותרת.

הרמתי שוב את היד עם מוט הבמבוק. הפעם היא רק עצמה עיניים. ממתינה. חיכיתי קצת. הבחנתי שהרגליים שלה מתחילות לרעוד מרוב מאמץ ולחץ.
הורדתי את היד - מכוון על אחורי הרגליים מתחת לישבן החמוד. אי אפשר פעמיים על אותו איזור ברצף.. שוב התלבשה המכה היטב. נשמע שוב קול הקול העמום של פגיעת
הבמבוק בבבשר. "טססססססססססססס ךךךך!!! " נפלט לה. היא התנערה כולה, רגליה השתוללו ובעטה לריצפה. כולה התנודדה על ידיה. לא היה ספק כמה כואב לה.
לא צעקה. עמדה במכה השניה. המתנתי שתרגע. הכאב אדיר - אך נרגע מהר יחסית. הסתכלתי על פניה. שוב עיניים עצומות. דמעה ירדה בכל צד. דמעות כאב כנראה.
פתחה עיניה וראתה אותי מתבונן בה בהנאה. מייד התישרה והביטה בי במבט רצחני.
"עוד 28 מכות. תודה שאתה מחנך אותי" ושוב הוסיפה תוספת חרישית שלא יכולתי כמעט
לשמוע. ניגבה את הדמעות בתנועת ראש על ידיה המורמות.
סימן המקל הופיע על הרגליים....

"מוכנה הלאה?" שאלתי.
הרמתי את היד והורדתי אותה לפני שהספיקה להתארגן עם עצמה על גבה. הפעם נשמע קול פגיעת המקל על הבשר בליווי צליל פגיעה בתפסן החזיה שלה. למזלה זה ספג הרבה
מהאנרגיה.. אבל בכל זאת המכה ניחתה והאויר שוב נפלט לה מהריאות בקול אנחה חזק. "אאאיייי!! אייי!! " חלוש נפלט לה כשהכאב החל לזרום ממקום הפגיעה - עוטף את כל
החלק העליון של הגב. גופה נמתח חזק, הרימה ידיה למעלה והתקערה כשהכאב חדר בה. אחר כך התכופפה ונתלתה על ידיה קלות. "
"עוד 27 מכות. תודה שאתה מחנך אותי" אמרה. הפעם לא היתה כל תוספת. היא הזיעה, גופה הבריק מלחות לאור התאורה. פס ארוך הופיע באלכסון על גבה.

עכשיו ריטה, הבנת את פרק א' של המכות - נעבור לפרק ב'.
עמדתי מולה. המקל בידי הימנית. בידי השמאלית משכתי את התחתון הזעיר שלה מטה. "תורידי אותו לגמרי" אמרתי לה. היא הפעילה את רגליה להורדת התחתון. לקחתי אותו מהרצפה.
הרחתי אותו. ריח עסיס הנוזלים שלה היה חזק. דחפתי אותו על אפה. היא סובבה את הראש. הסתכלתי עליה - היא היתה כמעט מגולחת לגמרי. השאירה רק חלקת שיער שעלה מעל
הפות למעלה - דקיק ומעוצב. הבחורה מתיחסת לגופה באהבה חשבתי לי. מטפחת איזורים מוצנעים. אני מעדיף כך מאשר סתם גילוח טוטאלי חסר עידון בתצורת כוס של תינוק....

הוריתי לה להתיישר מולי. "פסקי רגליים" אמרתי לה. היא היססה. עם המוט חבטתי כמה פעמים קלות על מותניה. היא הזיזה הצידה רגל אחת, אחר כך את השניה. "עוד" הוריתי לה.
"פיסוק רחב!!" אם לא, היא תסגור את הרגליים כשתראה את המקל מתרומם בין רגליה.. עם פיסוק רחב היא לא תספיק..

התפסקה עד שידיה היו ממש מתוחות מעלה. התיישרתי מולה. הרמתי את המוט וייצבתי אותו כשהוא נוגע במבושיה. נתתי מכה זעירה - שתרגיש מה עומד להגיע... ברכיה התכווצו אך לא
יצאה מעמדת הפישוק. הזזתי את המוט מעט קדימה ואחורה - נותן לו להתעמק בחריץ שבין רגליה. היא נאנקה מבהלה ופחד.
בזריזות לפני שתספיק להגיב - הקפצתי את המוט למטה ואז חזק למעלה. "איייייי!!!!! אייייי!!!! איייייי!!!! " היא קראה כמו חיה מוכה. "אייי! די די די!!" קראה שוב.
במקום כזה מכה עם מוט כזה לא נעימה בכלל.. בלשון המעטה. אבל זו גם לא היתה באמת מכה חזקה מדי. הבהלה פועלת יותר מהכאב.
"נו ריטה. מה את אומרת,"

"עוד 26 מכות ותודה רבה רבה שאתה מחנך אותי !!!" אמרה בכעס רב. היא נראתה שעומדת להגיד עוד משפט - נטתה כלפיי ופתחה פיה, אבל עצרה את התנועה ועיוותה את פניה בפרצוף
שמבטא כעס וגועל.

"את תדברי רק כשאני ארשה לך. ככה סוכם ואת תעמדי בזה מתוקה קטנה" היא הסתכלה עליי שוב במבט מוזר שביטא סלידה וכעס יותר מכל.



טוב, אין זמן לסיים - יגיע חלק.. ד'?