כבר ממש, אבל ממש לא מתחילה

MM הכין אותי לקראת סשן מתעלל. כן, זה מגיע לי. לא תמיד אני זוכרת את מקומי. לעתים מפשירה מהקפאה עמוקה את מה שצריך וראוי לו שיישאר מוקפא לנצח. מרגע שנודע לי על הסשן הקשה הצפוי לי, כל ההורמונים נכנסו לפעילות מוגברת, ייצור מיצי התאווה הכפיל, שילש ואף ריבע את עצמו... ואני, אני מקווה שהשעות יחלפו להן במהרה. בדרכי הביתה קניתי – כמצוות אדוני – מערוך, חבר סיליקוני סגלגל ל"ממותי" השחור המפלצתי ולמר היינקן ידידי משכבר הימים. בראש, בראש כל הזמן המחשבות – איך יהיה? מה יהיה? כמה מתעלל זה הולך להיות? כמה שאני כבר רוצה... וכמה שיותר.... ואני זוכרת, אין היום מילת ביטחון. ויתרתי עליה להיום. ואני שלמה. ובטוחה.
מאסטר דופק בדלת. אני לבושה בגד חדש שקניתי, תואם לצבע שיערי החדש והרענן, נראית ממש ממש טוב. ידעתי שלא יהיה היום חיבוק, שלא יהיו דיבורים או מבטים, וגם לא אפטר קר. ידעתי. הרי אני זבל. זבל לא צריך חיבוקים. אבל קיוויתי... כאילו שאני עוד לא מכירה את MM, כאילו שאני לא יודעת שמה שהוא אומר – כך הוא ולא אחרת. ובכל זאת קיוויתי. סוג של סרטון קצרצר, בעל מערכה אחת בלבד לשם שינוי...
מאסטר נכנס. לא מביט בי, מורה לי "תתפשטי". התפשטתי. היה לי העונג והכבוד לכרוע למולו ולענגו, כמו זונה זולה, מאומנת היטב. ברגע אחד שהראש התרומם, היא פשוט באה. חזקה. מטלטלת. סטירה. הראש עף הצידה מהעוצמה. והלחי – האדימה בשנייה. כעבור דקה הגיעה השנייה. ואז התחיל לעבוד רפלקס המגננה. כל תזוזה הכי קטנה - חשש מעוד אחת שהנה, מגיעה. סטירה, רק לצורך הבהרה, חטפתי ממאסטר M כשהייתי בהידרדרות מהירה לאדמה... זבל שמידרדר לעפר. נושמת. הראש נדחף למטה. אני נדרשת לעבודה מאומצת, יסודית ועמוקה. "היום את תקיאי" (איך אפשר שלא? כל כך עמוק, וחזק, בלי אוויר. אבל רציתי. כמו תמיד רציתי להיות טובה. הכי טובה. להראות למאסטר שיש שכר לעמלו. אני תלמידה טובה. מצטיינת). בין אנחות עונג למילים מחמיאות שמעתי גם "מה שאת עושה עכשיו – אישה לא עושה. אישה לא מסוגלת לעשות את זה ככה. אבל את? את זונה. את חפץ. שלושת החורים שלך לשימושי ולשימוש כל מי שאני ארצה ואבחר". "אני נהנה לנצל אותך". (מאסטר, סופסוף. תמיד אני היא זו שנהנית, ואתה תמיד "קבלן ריגושים". אז סופסוף גם אתה נהנה!!!)
תם ולא נשלם הפרק הפותח את הסשן.
"תביאי מערוך. ושמן". נשכבתי על שמיכה, על הרצפה, רגליי מפושקות אל מול עיניו. "תחדירי אותו". אני מחדירה. "יותר עמוק זונה". "X צודק שהוא אומר שאת עדינה עם עצמך. יותר עמוק שרמוטה". ואני מחדירה עוד. ועוד. ומרגישה שאי אפשר יותר. עוד מעט הוא כבר יוצא לי מהתחת...
ואז, אז מגיעה הספירה. "ב-5 את גומרת". ואני שומעת "1.....2...." אני מגבירה את הקצב, מרגישה שעוד מעט גומרת..."3....4...." רעידה אחת התפלחה לה לפני 5. "לא לא לא. מה את גומרת כבר זונה. עוד לא 5. תתחילי מהתחלה". והתחלתי שוב. וגם הפעם התפקשש. אז ממש שנייה לפני הגמירה נאלצתי להוציא את המערוך, ובמקומו, להפחית/להעצים את הגירוי, הרגשתי את הנעל של מאסטר משפשפת לי את הכוס, והדגדגן, שהיה כל כך רגיש, התאפק לא לגמור תחת סוליית נעלו של MM. וככה, באמת שאני לא יודעת כמה פעמים כמעט-כמעט גמרתי ומאסטר עצר אותי. (אם זו לא התעללות, גם מצבטים יפניים עם 5 תפוחי אדמה קשורים אליהם בשקית הם לא התעללות). ואז קיבלתי אישור. וגמרתי... ושוב אישור... ושוב גמרתי.... ושוב... ושוב... ושוב... ומאסטר דחף את המערוך עמוק יותר לכוס שלי, פשוט כך עם רגלו. דחיפה קלה, ועוד דחיפה... והמערוך חודר עוד טיפה.... וכשרגליי לא היו פתוחות מספיק לרווחה, גם דחף ופישק לי אותן עוד לצדדים. "תוציאי את המערוך זונה. אני רוצה לראות את הכוס שלך". הוצאתי. "אי אי אי, איזה כוס אני רואה כאן. איזה חור. ענק! אף גבר לא ירצה יותר לזיין אותך בכוס. זה כוס שכבר אי אפשר לזיין אותו. כל כך רחב. רק בתחת אפשר יהיה לזיין אותך. אולי".

[[מאסטר, אחד הדברים (אחד מרבים) שאני אוהבת בסשנים שלנו – שאני תמיד תמיד מקבלת כל מה שאתה אומר – בבחינת ייהרג ובל יעבור. גם אם אני יודעת שחלק מן הדברים נאמרים כחלק מהסשן, מבחינתי – הם כך, עובדתית. כך ולא אחרת]].

"לכי להתקלח". מתקלחת. "תתלבשי". מתלבשת. ובאצבע הוא מורה לי היכן לשבת. "אל תסתכלי אלי. עיניים רק לרצפה". וכך אני יושבת, מביטה לרצפה, חושבת, רוצה. רוצה חום ולא מהתנור. אבל יודעת – זבל. חפץ. זונה. אין רגשות. ביחסי שליטה – כמו שלנו – אין לפתח רגשות (העניין נדון כבר כמה וכמה פעמים. בינינו, בפורום. ואני יודעת. לא אפשרי. לא יהיה. נקודה!).

וכשהגיעה העת ללכת – אני כורעת, הרוכסן נפתח, כמה מילות פרידה אינטימיות ביני לבינו... . הרוכסן נסגר.
"את לא קמה. את נשארת ככה עד שאני הולך".

הלם. נותרתי ללא מילים. הדלת נטרקה. נשארתי כרועה. קרועה. ושלמה.