כבר ממש, אבל ממש לא מתחילה

בוקר. מתרגשת. למרות שהשבוע האחרון לא היה קל. בלשון המעטה כמובן.
מצפה לצהרי היום.
הפון. שיחה. מאדוני. שיחה ארוכה. נוקבת אבל מבהירה ובהירה. מטלטלת אבל רק ממשיכה את מה שכבר התחיל בסערה בשבוע שעבר.
ואולי אני כעת כבר (קצת) יותר בשלה. המון נושאים למחשבה. לא יכול להיות אחרת, אחרי 50 שנות חיים, במהלכן התגבשו אמונות, דעות, תפיסות, מסקנות - שחלקן, מסתבר כיום - שגויות, "מַתְקיעות", מקלקלות.
נותרתי עם תהיות, סימני שאלה, הרבה חומר למחשבה.
אמבטיה. שמנים, ריחות נעימים, אדים. והרהורים.
מתלבשת וחושבת. עושה פן וחושבת. מתאפרת וחושבת. עולה לרכבת וחושבת.
עזריאלי. מטיילת. לא מתלהבת. יושבת, מביטה, בוחנת.
מחכה כבר לשעה הייעודה, לפגוש את אש והנסיכה.
וזה קורה. וההרגשה כל כך טובה.
הרגשה של חברות בלב ובנפש. כזו אמיתית, אמיצה.
וכבר אמרתי בעבר שבכאלו - אני לא ממש מורגלת. ואני מאושרת על המתנה הנפלאה הזו.
יושבות לנו, מדברות, מבפנים, עמוק, ואני מרגישה, כל כך מרגישה אותן, ושוכחת מעצמי, והמסוגלות הזו חשובה לי מאוד.
אח"כ מצטרפות הבנות האחרות. מגיעה אחת, ועוד אחת, ובהמשך הערב עוד, ועוד. והשולחן עמוס. בנשים ובכל טוב.
והשיחות קולחות, ואני מרגישה מקצה השולחן שיש שם שיחות מעניינות, של הצעירות, ה"ותיקות". בהתחלה עוד מנסה להקשיב,
אך הקולות מסביב לא מאפשרים, ומוותרת. בעקר שותקת.
סוף הערב, לרכבת. פרידה מרגשת מלווה בגעגוע רטרואקטיבי...........

מגיעה הביתה. מסמסת ל MM שהגעתי בשלום. הפעם - לא מצפה לתגובה. וכמו ש- MM אמר לי לא פעם - כל מה שתצפי
שיקרה בינינו - תמיד יקרה אחרת (!) אז לא ציפיתי לתגובה, ולשמחתי - הייתה גם הייתה....
לילה.
למיטה.
מחר יום עבודה.
נתראה שוב בקרוב, חברותיי היקרות!