כבר ממש, אבל ממש לא מתחילה

חשבתי שאני כבר "מאומנת". חשבתי שאני כבר "חסינה". אז חשבתי. וטעיתי. ועוד איך טעיתי. אתמול בלילה, בסשן אקסטרימי וקשה במיוחד, מאסטר הוכיח לי עד כמה טעיתי.
זה התחיל בהצלפות ללא חימום (הוזהרתי מראש), חשבתי שהן לא ייגמרו לעולם. בכיתי. אני, כן אני, בכיתי. מרוב כאב (זוכרים שאני פריקית של כאב?) הצלפה חזקה ביותר על ישבני, ועוד אחת חזקה כקודמתה, ועוד אחת חזקה מקודמותיה, בשלב מוקדם כבר היו סימנים קשים על ישבני, מכל כיוון (והוא לא קטן) שהעידו על עוצמת ההצלפות. מאסטר לא ויתר. ואני? אני לא ביקשתי רחמים. ידעתי שהגיע לי. זכרתי שמאסטר הבטיח לי. ומה שמאסטר מבטיח – הוא מקיים. ספגתי את ההצלפות, לעתים בפרצי בכי חזקים. וכשמאסטר שאל אם אני רוצה מנוחה, או אולי להפסיק, כמובן שביקשתי שמאסטר יחליט. והוא החליט. והמשיך. והעצים את ההצלפות.

ואז זה פסק. ישבני בצבע בורדו. תחתונים – הס מלהזכיר. משימה בלתי אפשרית לעטות עלי. ואני? שמחה וטובת לב בהביטי על הסימנים ובהרגישי את הכאב שהותירו בי ההצלפות."זונת כאב", מכנה אותי MאסטרM, והאמינו לי, הוא יודע היטב על מה הוא מדבר.

השלב הבא היה דילדו בתחת. כן, אותו שוט-דילדו-זנב ששימש אותי בהיותי פרה רועה באחו (ראו בלוג קודם, פרה מחושמלת), אלא שהפעם MאסטרM עלה איתי דרגה. גם הפעם הדילדו היה בתחת, אלא שאני ישבתי עם רגליים מוגבהות מהרצפה, רוצה לומר באוויר, ומאסטר דחף את כתפיי כלפי מטה. אתם מצליחים להבין לאיזה עומק חדר הדילדו? ואיזו אורגזמה אנאלית חוויתי? ואני? בהמה שכמותי. התלוננתי! כן, התלוננתי, שהדילדו לא היה מספיק עמוק. כשנגעתי, נדהמתי. כולו היה בפנים!!! אז אני גם "זונה אנאלית", בלי ספק.

ואיך אפשר בלי חשמל? אלקטרודה אחת מחוברת לדגדגן, אלקטרודה וגינאלית הוחדרה לכוס, מצבטים יפניים, מהסוג שמשתק את הפטמה מרוב כאב – מחוברים לפטמות והשרשרת שמחברת ביניהם כמובן בפה, ראשי מורם כדי שהשרשרת לא תהיה חלילה רפוייה, מה שיוצר סוג של הרמת שדיים בלי פלסטיקאי... אבל בכך לא די, כל סשן החשמל מתנהל בעמידה. מאסטר משחק עם עוצמת החשמל, וממש כמו מריונטה מתוכנתת היטב, בכל פעם שאני מקבלת פקודה לגמור – אני גומרת. ובכל פעם ש MM הגביר את עוצמת החשמל בדגדגן – באה אורגזמה חזקה מקודמתה. על מנוחה יכולתי רק לחלום, כיוון שזה לא בא בחשבון. תשאלו – רגע, למה המטומטמת רוצה מנוחה? אז אזכיר פרט קטן שהחסרתי מכם – סשן החשמל נמשך שעה ועשר דקות. רוצה לומר 70 דקות. 70 דקות בעמידה, מצבטים בפטמות, אלקטרודות בכוס ובדגדגן, ומאסטר אחד ויחיד שמשחק עם עוצמת זרם החשמל וכך שולט באורגזמות של זונת האשפתות המולטיאורגזמתית, הלא היא אני. שהרי רכושו של MאסטרM אני, והוא עושה בי כרצונו, משחק בי כאוות נפשו. וגופי? גופי נעתר, נענה, מגיב... שלא ייגמר לעולם............

ורגע לפני שנגמר, זכיתי לעוד חוויה ראשונית – מאסטר הדליק סיגריה. הצטוויתי לעמוד עם הגב אליו ולהתקרב אליו תוך כדי הליכה אחורה, עד שארגיש את חום הסיגריה. וכשהרגשתי, וגם מאוד התרגשתי, המשכתי לאט יותר לכיוון הסיגריה, עד שצרבה את עור ישבני בערך במקום היחיד שנשאר לבנבן לאחר ההצלפות שספגתי בפתיח הסשן. וכך חזר על עצמו התהליך עד להיווצרותה של כוויה. איייייייייייייייי רוצה עוד.......

מאסטר,
שפחת הכאב המולטיאורגזמתית רוצה להביע תודה על חווייה אקסטרימית אדירה!