כבר ממש, אבל ממש לא מתחילה

"זונה".
"כן מאסטר".
"בשעה 18:45 את כאן".
"כן מאסטר".
"לא לאחר זונה!"
"כן מאסטר".
כדי להיות on the safe side יצאתי מן הבית הרבה יותר מוקדם, והגעתי לנקודת המפגש כרבע שעה מוקדם מהשעה שנקבעה לי.
"זונה. אני מגיע ואת נוסעת אחרי".
"ברור מאסטר".

MאסטרM הגיע, ואני נוסעת אחריו.
אין לי שמץ של מושג לאן נוסעים, ומה מתוכנן לי.
הלב כבר בתחתונים, והרטיבות שם מאיימת להטביע אותו............

מאסטר עוצר. מחנה. אני אחריו.
יוצאים מהמכוניות. אני הולכת אחריו כמו כלבה כנועה.
לא כמו.
כלבה.
כנועה.

לפתע מרימה את הראש ורואה שלט "פירסינג וקעקועים".
אם קודם הלב נפל לתחתונים, עכשיו הוא איים לקפוץ החוצה בכלל...
זה הולך לקרות? באמת זה הולך לקרות? עכשיו? כאן ועכשיו?
הפתעה. לא ציפיתי. לא תיארתי ולא שיערתי שכל כך מהר באמת יהיה לי פירסינג.
כבר כמה פעמים בעבר מאסטר אמר לי שיגיע היום ויהיה לי פירסינג בפטמות.
מאסטר אמר - אז ברור שיהיה!

בעל המקצוע המיומן (מהטובים בארץ. מאסטר לא ייקח את שפחתו לפחות מזה) הסביר לי על התהליך.
מאסטר נתן לי אפשרות להשתמש במילת ביטחון.
סירבתי כמובן.
נבחרו המוטות המתאימים, ובתוך דקות מעטות מצאתי עצמי שכובה על המיטה, הציצים חשופים כמובן,
ו...
כאב לא מוכר שמפלח את הבשר.
נשימתי נעתקת לרגע, אך לא מוציאה הגה כמובן. זה לא המקום לאנחות כאב. זה המקום שבו האיפוק וההתנהגות המופתית יגרמו נחת למאסטר.
יש פירסינג על שד שמאל!
וברגע הבא - שוב לבי מחסיר פעימה, ויש פירסינג גם על שד ימין...

[לעדות הוספתי אלבום חדש - פירסינג]

תודה מאסטר,
תודה תודה תודה!
תודה תודה תודה
פוסיקT שפחתך