כבר ממש, אבל ממש לא מתחילה

צהרי היום. הפלאפון משמיע התרעה - התקבלה הודעה חדשה. אני קופצת, קוראת ומיד מרגישה איך לבי מאיץ, מתחיל להלום בעוז...

"זונה. יום חמישי בערב. תתכונני. אני הולך להצליף בך כמו שבחיים לא הצלפתי.

ולהשפיל אותך.

ולכבות סיגריות על הציצים שלך.

ואל תשכחי את ממותי. גם ממותי הסודאני יקרע אותך".

(מי שתוהה מיהו ממותי הסודאני מוזמן להציץ בגלרית התמונות...)

"כן מאסטר", אני עונה.

"יש לך אפשרות לא להגיע".

"אני אגיע מאסטר".

"את רטובה עכשיו?" הוא שואל.

"כן מאסטר", עניתי.

"לבדוק!"

"כן מאסטר", אני עונה. "כמובן מאסטר. למרות שאני בכיתה אני אבדוק".

תוך כדי הסימוס אני מגניבה אצבע אל בין רגליי, ומרגישה את הרטיבות שבקלות ניתן היה להרגיש גם דרך המכנסיים:-)

"חחח, את בכיתה? ומי עוד איתך?"

"רק אני ותשעה עשר תלמידים".

("רק"...)

ואז זה בא-

"תגמרי" הוא פוקד. "רטיבות דורשת גמירה".

"כן מאסטר".

אלוהים אדירים. אני יושבת מול כיתה... ומחוייבת לגמור. הרי לא אסרב לפקודה. אלוהים השומע הכל ורואה הכל (מעניין אם הוא נהנה מהצגת הצהריים הזו) בעזרי... התלמידים עם הגב אלי, מרותקים למסכים, ואני, יושבת מאחורי שולחן שלמזלי הדופן הקדמית שלו מסתירה את הרגליים, ומאוננת. לשמחתי למדתי לאונן ולגמור גם בלי לגעת... תודה לך מאסטר על שהעברת אותי אימונים. איך אומרים? קשה באימונים - קל בקרב...:-)

מכווצת.... מרגישה את הגירוי ההולך ומתעצם... המתח... ההתרגשות.... השפתיים מתהדקות סביב הדגדגן ההולך ותופח, הטובל במיצי התאווה של הפרי האסור... אני מרגישה איך החום מתפשט בכל גופי, אט אט עולה אל פניי המאדימות... ו... זה קורה.... רצף של רעידות נעימות המתפרצות ממעמקי הכוס המשופחש שלי....

הכלבה גמרה בשיעור גמרה.

מאסטר, נכון ששיעור גמרה לומדים כל יום???