מצד אחד,החלטתי שאני מפסיקה להיחשף כאן ולא כותבת יותר פרטים אישיים.
מצד שני, חשוב מאוד לכתוב את הפוסט הזה. יש הרבה אנשים בעולם שלנו שמעולם לא הגיעו למועדוני בדסמ, אני אישית הגעתי לשם בפעם הראשונה מזה 5 שנים.
אז ככה...
אחרי נסיעה מטורפת (כוללת שוטרים, אישה מטורפת שצעקה שבעלה עשה תאונה בגללי, פקק בשעה 1 בלילה ועוד...) הגענו לדאנג'ן.
נניח בצד את הציפיות, נצמד לעובדות היבשות.
המועדון לא גדול, אבל גם לא קטן כמו שסיפרו לי.
אולי בגלל שהגענו מאוחר, לא היו הרבה אנשים ואלו שהיו נתנו את הרושם שהגעתי לערב מיילדום.
חבורה של גברים בני 60 עומדים ובוהים בחשפנית רוקדת בעירום על "הבמה".
המון גברים, כמעט ואין נשים. אלו שישנן, עושות רושם של נשלטות.
אח"כ כל המופעים היו של מיילדום.
אני אישית נגעלת ממילדום, לכן היה לי קשה להסתכל. לא הבנתי לאן הוא דוחף לה ידיים, אבל ניחא.
החלק המעניין יותר הוא המבוך.
לכאורה, אני נגד פומביות, אבל יש משהו מאוד מחרמן במבוך חשוך, עם פינות אפלות שבהן ניתן לתפוס "פינה חשוכה" למימוש של הפנטזיות שנוצרות בתוך המועדון.
מה שמגעיל יותר הוא האנשים שנכנסים לשם "בשביל לצפות" (וגם כשמכניסים רק זוגות, זה לא מבטל אנשים שנכנסים בשביל להסתכל נטו).
באיזשהו שלב, כשאני מצליפה ב"מיוחד", התיישב לידנו זוג. שולט מבוגר מאוד, ונשלטת שיכורה\בסטלה. החצופה שלחה ידיים (אולי זה קטע מקובל בדאנג'ן, אבל דבר כזה לא מצא חן בעיניי). אולי רצתה לבדוק את הגרביונים הנוצצים בחושך שלי, מילא, אבל כשהחלה לגעת "במיוחד", זכתה לתגובה חריפה מאוד מצידי ("אסור, אל תגעי בו!" נראה לי תגובה לגיטימית אבל עשה הרושם שזה הפחיד אותה קצת והם הלכו).
עוד דבר בעייתי הוא העובדה שאנשים לא רוקדים. עד שהחלה מוסיקה נורמלית,מוסיקה לריקודים, אף אחד לא רקד. וגם האנשים שנעצו בי מבטים כאילו אני "בשר טרי", בהחלט הרגשה לא נעימה כשגברים זקנים מסתכלים עליי ומתים להפשיט אותי עם המבט.
פלוס ענק למקום: אני הרגשתי מאוד שייכת למקום ולאווירה. האווירה היתה פתוחה, שהכל מותר ומותר למתוח את הגבולות. זה מגניב, אפילו שהייתי שם פעם ראשונה ולא הכרתי אף אחד, הרגשתי מאוד נינוחה ומאוד שייכת.
בשורה התחתונה, מאוד נהניתי והרחבתי את האופקים. אני שמחה שהגעתי, למרות הדברים שלא מצאו חן בעיניי.
אני מניחה שאולי זה היה קשור ליום או לשעה או לליין- אבל האנשים היו יבשים, זקנים וחרמנים. זה קצת הרס לי. כשהייתי בת 16, הייתי בטוחה שכזה הוא עולם הבדסמ, אבל היום אני יודעת שלא ולכן זה היה מוזר לי.
בסך הכל למועדון יש פוטנציאל להיות אחלה מקום- יש אחלה מוסיקה, מקום לרקוד, אחלה בר (בירות מעולוווווות ובמחירים סבירים), המבוך המגניב (שגורם לך לעשות דברים ספק פומביים- ספק לא), רק שהיו חסרים אנשים זורמים.
"מיוחד" כבר שאל מתי ניסע שוב.
אני רק צריכה להשלים שעות שינה (בתור זאת שנהגה לשם, בחזרה ובאמצע תל אביב העיר הכי מסריחה בארץ), ונבוא :)))
אחלה סופ"ש.
הארמון של מלכתא
ובארמון סיפורים, אגדות, מעשיות ותובנותכל הסיפורים שלי כאן:http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=319586&blog_id=64894
רלוונטי גם היום-
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=317175&blog_id=64894
כל דבר טוב נגמר בשלב כלשהו.
אני מניחה שזה היה רק עניין של זמן, אבל גם זה נגמר. וגם זה.
אני, כמו כל בנאדם ואולי אף יותר, נמצאת כל הזמן במסע החיפוש העצמי שלי. חיפוש אחר תובנות, חיפוש אחר מרכיבים פנימיים שמעיבים על האושר הפרטי שלי, חיפוש אחר האושר הזה, חיפוש אחר האהבה.
אחד המסעות שלי הוביל אותי לחזור לפה לאחר שנים של היעדרות (הפעם הראשונה היתה לפני 4 שנים או יותר), מסע אחר שהתקיים במקביל הוביל אותי לחפש אהבה. כך נוצרה "מלכת האהבה", מלכה שגם מחפשת אהבה.
למלכת האהבה היו הרבה פרצופים.
מלכת האהבה היתה קרה וקשה, קשוחה וביצ'ית.
אבל מלכת האהבה גם למדה לסמוך על אנשים, לבטוח בהם ולהיפתח אליהם.
מלכת האהבה היתה לעיתים יותר מלכה,
היתה לעיתים יותר "אהבה",
אבל שני הצדדים היו קיימים.
....
אבל אני מתנתקת מהעצב, וכתוצאה מכך מתנתקים הרגשות שלי.
אני אקח את עצמי למחוזות אחרים, אקח את הלב שלי לשיקום והחלמה ויקח לו זמן מה להשתקם.
בנתיים אני לא רוצה להרגיש אהבה, כי לאהוב זה כואב.
אני גם לא רוצה להרגיש גירוי מיני או כל סוג של גירוי מבדסמ, לעשות סשן כרגע יהיה כמו לקחת מנת סם אחרי גמילה ארוכה.
...
בתור "מלכת האהבה" חוויתי המון, הכרתי המון, למדתי המון על עצמי ועל אחרים. הכרתי חברים נפלאים שאני מקווה שימשיכו לשמור על קשר, אפשר לבקש ממני ואוכל להוסיף אתכם לפייסבוק של מלכת האהבה, זה בהחלט יעזור לשמור על קשר.
אפשר להגיד ש"מיציתי", אבל לא. עדיין לא מצאתי את האושר שלי ולא מצאתי את האהבה. אני פשוט מורידה הילוך ומעדיפה להשקיע קצת בעצמי. ברור שגם הצורך שלי בבדסמ לא נעלם, פשוט זה צורך שאני מעדיפה לא להזין כרגע.
....
ועכשיו אני כבר לא מלכת האהבה, אני מלכתא.
אבל אני קודם כל בנאדם.
אנסה להדבק לעולם האמיתי, אנסה לשכוח ולהרחיק את המחשבות ואת הזכרונות (חלקם, אגב, מאוד נעימים).
מה לעשות, זה מאוד לא נעים להגיע למקום שבו פעם אחרונה הייתי בסיטואציה אחרת לגמרי.
לא קל לתת את הלב, ולא לקבל חזרה מספיק. כי קיבלתי, אבל כנראה שגם התפשרתי וזה היה רק עניין של זמן שהייתי הופכת למתוסכלת.
עכשיו אני מתוסכלת כי נורא לא ברור לי איך בנאדם שהחיים שלו מסודרים ברוב הדברים, כל כך אבוד בתחום האחד והיחיד.
איך בנאדם שהזדמנות נופלת לידיו, מוותר עליה.
כי זה נכון מה שאומרים, האהבה הכי גדולה מגיעה כשלא מצפים לה.
זהו, תם ונשלם לבנתיים. אבל המסע ממשיך...
מלאכת מחיקת הבלוג הושלמה. לפחות החלקים האישיים יותר, מה שנראה לי לא רלוונטי. יש כאן המון תובנות שכן חשוב לי לחלוק עם העולם, בעיקר השאיפה שלי לעולם טוב יותר, לעולם מלא אהבה, כבוד והערכה.
לצערי,בימים אלו לא קיבלתי את התמיכה שאולי הייתי זקוקה לה מאנשים שמאוד ציפיתי שיהיו שם בשבילי.
לשמחתי, קיבלתי תמיכה בלתי צפויה ממקור מפתיע ועל כך תודתי האינסופית נתונה לך, "סול מייט" כמו שקראת לזה.
שיהיה לכם ערב קסום,
קוראיי היקרים.
מלכתא.
אז מה עושים
כשהדמעות יבשות?
מה רוצים
מהדמעות היפות?
דמעות של עצב,
דמעות של אושר,
לפי הקצב
שתיהי בכושר.
תבכי ילדה, תבכי
זה מה שהם רוצים
זה מה שהם עושים
ומזה הם ניזונים.
ואז בדם את מתבוססת
כי בפנים את כבר גוססת,
הציפור בדם רוחצת
הציפור היא עוף החול.
כנראה שכבר היה לי פוסט כזה בעבר...
אבל אני מגלה יותר ויותר תובנות על טיפשות, לכן זה מתבקש.
טיפשות היא כמו זבל שזורקים בצידי הדרך-
זה מתחיל בשקית זבל אחת,
אח"כ כל השכונה זורקת שם זבל,
עד שמגיע מישהו גדול ומעיף משם את הכל
ובונים שם בניין.
אני מעדיפה לנקות את הזבל מיד אחרי שהשקית הראשונה מופיעה שם.
אז הנה, יצאה תובנה מתגובת הנאצה שנכתבה לי בבלוג.