סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הארמון של מלכתא

ובארמון סיפורים, אגדות, מעשיות ותובנות

כל הסיפורים שלי כאן:http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=319586&blog_id=64894
לפני 11 שנים. 19 ביוני 2013 בשעה 23:07

איזה דברים מטופשים אנשים עושים בשם הדת... 

ובכלל, לאנשים יש נטייה להיות ממש רעים. 

וצריך ללמד אותם לקח. 

 

שיחה עם אמא שלי היום:

"אמא, אני רוצה להיות רוצחת סדרתית כמו דקסטר"

אמא שלי:

"כן, הוא רוצח את הרעים יפה... בלי ללכלך". 

 

כפרה על אמא שלי. 

היא יודעת שיש לי פונטציאל להיות רוצחת סדרתית, אבל היא תמיד תומכת בי בכל מה שאני עושה. 

לפני 11 שנים. 19 ביוני 2013 בשעה 18:58

מה לעשות, זה דבר מאוד אנושי לשמוח כשהרעים סובלים. 

אותי זה תמיד משעשע איך הגלגל מסתובב ואיך הקארמה פועלת אחלה. 

אני מודה, גם כשאני לא בסדר- הקארמה אוכלת לי את התחת. 

אבל מכיוון שאני לרוב פועלת בתום לב, וגם אם אני פוגעת זה לא בכוונה, לרוב הקארמה סבבה איתי. 

 

ובכן, "איך שגלגל מסתובב"

ו- "הים הוא אותו ים , והערבים אותם ערבים"

ו- התנהגות של בני אדם לא משתנה כמעט. דפוסים לא משתנים אף פעם. 

וגם- "אמרתי לך!"

 

ועכשיו אני צוחקת, משועשעת....מרושעת. 

 

אבל לא בא לי. בא לי לרקוד בחתונה. 

יאללה, קיץ, מי מזמין אותי לחתונה?

לפני 11 שנים. 19 ביוני 2013 בשעה 0:44

שיר ערש :) 

 

עדיין מקווה יום אחד לגלות שגור הוא רוצח סדרתי כמו דקסטר... זה יכול להסביר המון לגבי המושלם שלי :) 

 

לילה נפלא!

לפני 11 שנים. 13 ביוני 2013 בשעה 2:47

כנראה שלא בחרתי נכון מקצוע, והייתי מצליחה הרבה יותר ברוקחות.

מרוב כל התרופות שמפוצצים אותי בחודש האחרון- פשוט כי הרופאים טיפשים ולא יודעים מה יש לי- 

אני באמת יכולה לפתוח בית מרקחת. 

 

אלא ששמעתי שרוקחות זה מאוד קשה, 

ואני עצלנית אפילו בתואר שלי לא מחזיקה מעמד. 

סו... יש לי שבועיים לעשות שתי עבודות, להשלים חומרי לימוד של סמסטר שלם ללא פחות מ-11 קורסים, 

וגם להיפגש עם יועצת הלימודים ולומר לה ששניים מהקורסים אבודים לי השנה ואני אצטרך לחזור עליהם שנה הבאה. 

סיוט. בחדר מורים. 

אגב, חרא סרט. התלהבתי ממנו בגיל 9. 

 

לבריאות :) 

מוסרת ד"ש ונשיקות לכל החברות והמהממות... וד"ש חם וחיבוקי לכל המהממים (הורודים והכחולים)

 

לפני 11 שנים. 11 ביוני 2013 בשעה 0:12

חייבים לעזור לה! 

אישה אמיצה שכמותה... 

http://www.xnet.co.il/laisha/articles/0,14961,L-3101281,00.html

 

לפני 11 שנים. 6 ביוני 2013 בשעה 16:56

עד שהמיני-מצעד גאווה יגיע לעיר שלי (או בשפת המקום-"יש מה לעשות! בואו!")  

עלה במוחי הזדוני רעיון לנסוע לתל אביב (או כמו שאני שרה- "הנה אני בא!") למצעד הגאווה הגדול. 

ולא, אינני שייכת לקהילה. 

אבל, בד"כ מדובר במחזה מרהיב ובאחלה סיבה למסיבה. 

ועד שההומואים המנומנמים של העיר שלי יתעוררו, ובכדי להגן עליי מלסביות מפחידות (שיש להן נטייה להתחיל איתי במקומות כאלה), 

אני תוהה, מי ירצה לבוא איתי? 

ומי ירצה סתם לפגוש אותי וללכת איתי למאורע?

 

מלכתא

*זמינה בנייד, הוא חזר מהמתים. 

 

נ.ב.: תהנו מהשיר - 

 

לפני 11 שנים. 4 ביוני 2013 בשעה 18:44

פאולינה מתנהגת כמוני כשהיא מקנאת? 

(רמז: אם אני הייתי במקומה, טהוניה היתה נשארת בלי עיניים)

 

מכיוון שהציפורניים שלי חדות ומוכנות לקרב תמיד, 

אבל גור לא אוהב את הרעיון שאני אביא למישהו מכות- 

סיכמנו שאם מישהו מעצבן אותי, אני יכולה לשרוט אותו ולמשוך לו בשיער. 

שלא תגידו שלא הזהרתי :)

לפני 11 שנים. 3 ביוני 2013 בשעה 20:05

הרגשה מוזרה כזאת. 

מצד אחד הכל מעצבן, מצד שני שום דבר לא רע. 

מצד אחד כואב מאוד, מצב שני שום דבר חדש לא כואב. 

הפלאפון שוב נשבר, וכל כך הרבה אנשים מזכירים לי דברים... 

אני רוצה לדבר עם מישהו, רוצה לשמוע משהו, רוצה להרגיש משהו.

 

לפעמים אני נזכרת בסצינה מתוך הסרט "סיפור אהבה רוסי", כשהילדה מספרת:

"זה הכדורים של אמא... כדור אחד לזה.. ואחד לזה...".

אז אצלי אחד לזה, ואחד לכאבים, ואחד לסחרחורות, ואחד תוסף ברזל, ועוד שלושה ויטמינים ועוד ועוד... 9 כדורים ביום יטמטמו גם פיל. בטח שאותי. 

ובכל זאת, אולי זה משהו עמוק יותר. 

אולי זה החיפוש הבלתי נגמר הזה, 

שאני מחפשת אחרי טוב, מחפשת אחר משמעות. 

אנשים רבים מדיי חלפו בחיי ונעלמו, אבל אנשים שגם השאירו חותם. 

כרגע אני חושבת על אחד, עד היום לא הבנתי למה היה חשוב לו להציל לי את החיים אבל למה לא היה חשוב לו להישאר קרוב. 

ואולי זה הלימודים. רצתי מהר מדיי ללמוד, אולי לא הייתי צריכה לוותר על טיול אחרי צבא. 

בכל מקרה... כרגע יש לי יותר מדיי מחשבות, יותר מדיי זמן פנוי, ומעט מאוד אנשים שנותרו נאמנים.

עושה הרושם שהכל טוב ובכל זאת הכל רע. 

שונאת לרחם על עצמי, אבל אני פשוט לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. 

 

אולי אני בודדה?

 

לפני 11 שנים. 3 ביוני 2013 בשעה 0:42

השעה 03:30.

אני משועממת והעברתי ערוצים עד שנתקלתי בסרט על בדסמ בערוץ "יס דוקו". 

אממה? 20 דק' אני יושבת כמו מעפנה וצופה איך מצלמים צ'כים מכוערים בעבודה או בחיי היום יום שלהם. 

שום מילה על בדסמ.

אה, רגע! הנה קירח מכוער עם פנים מוצללות אומר שהוא חטף 10 הצלפות עם שוט זנבות....והנה בחורה מודדת מחוך. 

זה בדיוק ההסברה שהיינו צריכים.. NOT. 

 בכלל, אני לא מסוגלת לראות אנשים עם הבעות מגעילות, מכוערים ועקומים, מדברים על משהו שהוא כה אינטימי וכה קרוב לי. 

 לא מסוגלת, זה אפילו מגעיל אותי לראות את זה בטלוויזיה. 

 

 

העברתי ערוץ. חזרתי לראות דקסטר. ממממממ זה לא מאכזב אף פעם. 

אפרופו דקסטר, ככל שאני מתמכרת יותר לסדרה הזו, אני מגיעה יותר ויותר למסקנה שלגור שלי יש פרופיל של רוצח סדרתי. 

השקט שלו, השלווה... פשוט ממכר למפלצת אנרגיה כמוני. 

מזל שאף אחד לא מכיר אותו כמוני :) 

 

לילה נפלא למפלצות, לשדים ולרוחות !

 

 

לפני 11 שנים. 1 ביוני 2013 בשעה 19:59

גור האהבה (מימין) ואני... 

האריה שלי ואני הלביאה.