הארמון של מלכתא

זה פשוט כואב כמה שזה אמיתי 

כמה שזה מלא 

כמה שזה יפה. 

התשוקה חדה ופתאומיות כמו רעם ביום בהיר 

והיא תוקפת בכל מעודה 

מפלחת את דרכה 

עם הזעקה. 

הזיפים שלך, החום, הקור,

נשיפה ושאיפה

שמרמזות שהנה זה בא. 

צמודים 

דבוקים

פשוט- 

אחד בתוך השני, 

שנינו יחד- גוף אחד. 

והאורגזמה כבר לא בודדה.....

אנשים פה לא שמים לב שיש לי קילור כבר קרוב לחצי שנה?

אנשים לא שמים לב שבפרופיל שלי גם כתוב שאני לא מחפשת ובקשה לא לשלוח הודעות הכרות?

אז למה אני ממשיכה לקבל הודעות מטרידות כאלו?

אני נכנסת לכלוב בערך פעמיים בשבוע רק כדי לגלות המון הודעות עם שלל ההצעות. 

ובעיקר, בעיקר נמאס לי לקבל הודעות על הזמנה לצפות בשני גברים יחד. איכס. 

נמאס לי כבר מהכל. 

נמאס לי מפעם חם- פעם קר

נמאס לי לשמוע מילים שלא מגובות במעשים 

נמאס לי להיות חולה 22 שעות ביממה (ובשעתיים שנותרו לישון)

נמאס לי מהעומס 

נמאס לי מהבעיות 

נמאס לי שאין- אין כסף, אין מה לעשות, אין לאן לצאת

נמאס לי שיש יותר מדיי בעיות ומעט מדיי פתרונות 

נמאס לי לעשן 

נמאס לי לא לישון כמו שצריך

נמאס לי מהסיוטים

ונמאס לי מהתירוצים. 

נמאס לי שהרופאים הפכו לפקידים וחוץ מלתת לי ניירות- מרשמים, הפניות, סיכום פגישה... הם לא יודעים לטפל בי. 

פשוט נמאס. 

אני שונאת ויכוחים, למרות שאיכשהו אני תמיד מוצאת אותם בסביבתי גם אם אני לא מעורבת בהם ישירות. 

כשאני רואה ויכוח, מתחילה לי מיגרנה ועולה לי לחץ הדם. 

ויחד עם זאת, לפעמים יש דברים כ"כ מפגרים שאנשים רבים בגללם... 

ואז הרוחות נרגעות, כולם נרגעים ומגלים ששני הצדדים לא כל כך נוראים. 

ורק אני נשארת עם צמחי ההרגעה... נמאס לי לקחת אותם בטיפות, אני הולכת לעשן משהו. 

מסתבר שיש חיים מחוץ לכלוב, 

ואני שמחה שבשעה טובה אני מצליחה להתרחק מהמקום הזה. 

ולא בגלל שאין לי זמן פנוי או כל תירוץ אחר, 

פשוט כי זה כבר לא מעניין. 

ואני חלילה לא רוצה לזלזל בקוראיי הנאמנים, 

אני עדיין פה,

אלא שפשוט לכתוב לחלל השחור כבר לא עושה לי את זה, הפורומים משמימים, 

והכי חשוב- אני את האהבה שלי מצאתי, החיפוש שלי תם ובהצלחה :)

אני מאושרת, למרות שהמצב הרפואי שלי נשאר ועודנו רופף. 

היום הגשמתי משאלה כשהשגתי את שטיחון הפרווה שרציתי. ועכשיו יש לי עור אמיתי של כבשה, להסתובב איתו בבית ולהתנפל על אנשים. 

ממש, "מלכתא בעור של כבשה" :) 

אז למרות שאני לא באמת פה, אבל בעצם אולי כן...

הרגשתי צורך לכתוב פה. 

וגם כי אני מתגעגעת לכמה אנשים יקרים, שתמיד יודעים איך להשיג אותי ולא רק כאן.. 

שלכם , 

מלכתא. 

כמה אפשר לשבת בהסגר, כמו איזה חתול חולה בחתלת? 

אמנם אני חתולה, פראית וגדולה, המכונה בעברית צחה- ל ב י א ה , אבל גם לביאה צריכה לצאת להתאוורר. 

נסעתי למוסך, שם התברר שהאוטו שלי הפך לבררני משהו, ולא אהב את הדלק שהכניסו לו. 

אז הוא הפעיל חיישן שנקרא משהו עם ל', והטיפול עלה לי 150 ש"ח. 

חברת דלק, ארורים תהיו! 

אפיזודה משעשעת נרשמה ברבע שעה של קירוב לבבות בין עדות, 

כשבעל המוסך (קרוב משפחה) ביקש מהעובד הבדואי שלו לבדוק משהו באוטו. 

הבדואי מחטט ומחטט, מחפש את המחשב של הדינוזאורוס רקס שלי (השם המלא של האוטו, שמור במערכת). 

הבדואי: "תראי לי רשיונות רכב"

אני: "מההההה!?" 

הבדואי צוחק:"אני צריך לראות משהו"

מסתכל ברשיונות והצליח לקרוא משהו כי השאלה הבאה שלו:

"הונגריה זה אירופאי או אסייתי?"

אחרי 4 שעות בחוץ, עם עצבים של נהגים שנכנסים מהצד לתוך פקק ענק, ועם החום הנוראי הזה, 

חזרתי הביתה וכמעט התעלפתי. 

בכלל, הבית שלי מלא בעצבים ובמתח מאז אתמול, וזה לא עושה לי טוב. אני מנסה להסתגר יותר בחדר, כי אני גם ככה נושאת את הנטל של משק הבית יותר מדיי. 

עד כאן, הונגרים אסייתיים שלי. 

שתהיה שבת שלום 

וזה הזמן להזכיר שג'ף הנמן נפטר היום. יהיה זכרו ברוך. 

אם אתם לא יודעים מי זה ג'ף הנמן או סלייר, אז תבדקו בויקיפדיה. 

שלכם, 

מלכתא. 

השיר האהוב עליי של SLAYER

 http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%A3_%D7%94%D7%A0%D7%9E%D7%9F

אמנם התעוררתי מוקדם מאוד, אבל זה היה לצד אהובי המקסים. 

קשה מאוד להעיר אותו בבוקר, אבל ליטפתי אותו בחזה, הבאתי לו נשיקה, שרטתי אותו קצת- ובסוף הוא קם. 

היום הוא היה ילד טוב ואפילו הסכים לקחת סנדוויץ' לדרך (הוא אף פעם לא מביא לי להאכיל אותו, המרדן). 

הגעתי למסקנה שהשעון הפנימי שלי התחיל להסתדר. בניגוד לחודשייייים שבהם אני לא ישנה טוב בלילה, נרדמת ב6 בבוקר ואז מתעוררת ב3 בצהריים, אתמול התעייפתי כבר ב11 והיום קמתי ב -6 ואפילו לא בא לי לחזור לישון. אני מאוד מקווה שזה ימשיך ככה, למרות שסביר להניח שזה רק בגלל שגור היה איתי אתמול. אני ישנה כל כך טוב איתו :)

ואז נכנסתי לכלוב, לראות מה קורה ומה נשמע... ומה אני רואה?!

קילווווווור לדודה שלי

יאיייי!

איך אני שמחה ומאושרת! :) 

דודה, חולה עלייך! 

שיהיה בוקר נפלא :)))

*חיבוקים בחינם לכל העולם* 

(רק תבואו אליי, כי קשה לי ללכת עדיין)

שונאת להיות חלשה. 

אז נהגתי היום, והרמתי היום דברים, ועשיתי היום דברים ואפילו למדתי היום!

וגאד, כמה קשה ללמוד בתנאים הללו עם הסחרחורות האלו.... כשהפסדתי כל כך הרבה חומר לימוד. 

אבל אני יודעת שהכל יהיה בסדר. 

אני רוצה להודות לכל אלו שמעודדים אותי, שתומכים בי, שדואגים ושואלים איך אני, 

וגם על האיחולים שלכם כאן ומחוץ לרשת. 

חברים יקרים, אתם באמת עוזרים לי להתגבר על זה. אז תודה ענקית! 

אגב, אם מישהו יכול להמליץ לי על צמחים או חליטות מיוחדות- שמרגיעים, שמטפלים בבעיות במערכת העצבים ומורידים סחרחורות- אני אשמח מאוד לנסות כל דבר במצבי. 

שיהיה ערב מקסים וקריר

שלכם, 

מלכתא. 

התחלתי לסבול מתופעות פסיכוסמטיות כשהייתי בת 12 בערך.

זה גם הגיל שהתחילו אצלי תקופות ארוכות של דכאונות, שכמובן שאז לא ידעתי להתמודד עם זה כמו שהיום וזה הוביל לדברים לא טובים. 

אני כל הזמן שומעת "הכל מהראש". 

ואני לא מבינה למה אני לא יכולה לא לקחת ללב. 

לא יכולה. 

מלכתא אדישה? זאת לא מלכתא. 

תמיד לוקחת ללב, תמיד רגישה, תמיד נפגעת, תמיד מלטפת ועדינה, מושיטה יד לעזרה לכל אשר יבקש אותה... אני פשוט טובה מדיי. אבל כנראה שלא לעצמי. 

אבל באמת שאני כבר אובדת עצות. 

מנסים לתקן אותי מהראש, מנסים לתקן אותי עם תרופות. 

וזה פשוט לא הולך. 

גם עכשיו, אני יודעת שההרגשה שלי היא ממש לא הרגשה של סתם דיכאון, אלא שהוא חילחל לרובדים פיזיים רציניים ביותר. 

היום החלטתי שאני רוצה להפסיק לעשן. איך שהגעתי הביתה, חטפתי עצבים על משהו, ועישנתי. 

היום החלטתי לחזור ללמוד, ואכן הצלחתי לסיים את המטלה בעזרתם הנדיבה של גור המדהים שלי ושל CLAW. 

אני פשוט לא יודעת מה עובר עליי, משהו רע... 

הייתי רוצה שזה לא היה ככה. 

הייתי רוצה לא להתרגש מכל שטות. 

הייתי רוצה לא להיפגע כשגור אדיש, אבל אני אוהבת אותו ואני לא יכולה. כמו שהוא לא יכול להתעלם שהוא שומע כעס בקול שלי. 

הייתי רוצה שהמשפחה המחורפנת שלי לא תעצבן אותי, להפסיק לשמוע את הצעקות של אמא שלי, את הצפירות של המכוניות, את האנשים המעצבנים והדוחים. אבל פשוט הכל גורם לי להתרגש. אני בוכה- או משמחה או מעצב. אין יום שאני לא בוכה, וזה באמת יום טוב אם בכיתי רק מאושר (בד"כ בזכור הגור, שגורם לי להסמיק). 

אבל אני לא יכולה. נמאס לי. אי אפשר לחיות ככה. הלב שלי לא יעמוד בזה יותר. 

ואבא שלי ממהר להספיד אותי, הודיע לי שהייתי קרובה למוות. תודה באמת. 

טוב, אני סתם עצובה. עוד פעם רע לי. ואני שוב בודדה. 

מחכה שגור יקיים את הבטחתו. 

לילה טוב. 

מרגישה הרבה יותר טוב, 

אבל היד עדיין משותקת. 

אז תודה באמת למיון, שבו גילו לי שאני לא גוססת. 

אבל מה יש לי?

אף אחד לא יודע... 

אני לא מצליחה להעלות לכאן את התמונה, אבל תאמינו לי כשאני אומרת שההתקן שהיה לי על היד- יותר גדול מכל כף היד שלי. 

החור שפערה בי המחט הארורה עדיין כואב. 

אוי....................... 

הסחרחורת שוב התחילה.