הארמון של מלכתא

לא יאמן שרק עכשיו הגעתי לתובנה על רגשות. הרי רגש זה דבר שכל כך מאפיין אותי. אני רגישה (למה שצריך), רגשנית (במיוחד מדברים שמחים), בעלת רגשות והבעת הרגשות פשוט נוטפת ממני בכל דרך אפשרית.
כנראה שרק כשמשהו חסר מרגישים בו...

וכך מצאתי את עצמי מרגישה רצון עז להתנתק מהרגשות שלי.
הרי מצד אחד הרבה אנשים מציינים את זה לחיוב, "את כל כך רגישה, יש לך כל כך הרבה אהבה לתת" וכו' וכו'.
מנגד, הרגשות שלי, הייחודיות שלי, לא עושה לי את החיים קלים.
למה, למה זה טוב?
למה זה טוב שאני רואה אדם שקשה לו, אני עוצרת לעזור ואז גונבים לי את הפלאפון? (סיפור אמיתי מלפני כמה שנים)
למה זה טוב שאני מרגישה רחמים כלפי נשלטים שלדעתי מנוצלים יתר על המידה, ואז מסתבר שהם בסה"כ מרוצים מזה?
למה זה טוב שאני יוצאת להגן על קהילה מקופחת, חוטפת על זה בראש ואף אחד מהמקופחים לא מצטרף למחאה?
והסיבה הכי נוראית, למה הרגשות האלה עושים לי רע, זה שבכל פעם שאני קושרת את רגשותיי באנשים - אני נפגעת מזה.
למה כשאני מפגינה רגשות, משהו שהוא לא ביקורת נוקשה וצינית, אני נפגעת מזה?
זה מביא אותי למסקנה שרגשות=חולשה
אין רגשות=אין חולשה
וחבל... העולם הזה רע וקר. רגשות הם הצבעים של העולם הזה.
אבל אני נכויתי יותר מדיי פעמים.
אולי אני צריכה לשנות את הכינוי שלי ל"המלכה הצינית והקרה", אולי זה ירתע אנשים מלנסות לפגוע בי ולהחליש אותי.
ואולי אני מחייכת יותר מדיי ומאמינה בטוב של בני האדם שלא בצדק...