כשהוא התקשר אליי כבר כאב לו הראש, וכשכואב
לו הראש חוש ההומור והסבלנות שלו הולכים לאיבוד.
בדיחה שזרקתי בנסיון להצחיק אותו לא התקבלה
בברכה ומשם לפה השיחה התדרדרה לעצבים שלי
ולעצבים שלו והוא כבר רצה לנתק בעצבים ולדבר איתי
רק הרבה יותר מאוחר או מחר בכלל.
בניגוד לאינסטינקט הטבעי שלי שהוא להתעצבן ולהיפגע
(דבר שהיה הורס את המצב רוח הטוב ששורה עליי בימים
האחרונים ורק גורם לי לחפור לו יותר בשיחה הבאה),
נשמתי עמוק ולא נתתי לו לנתק. "הכרחתי" אותו
לשבור את הדפוס שלנו ולהישאר על הקו, בהתחלה
הוא נשאר בכח ודיבר כמו רובוט אדיש אך לאט לאט
השתחרר והחל לעקוץ אותי בנקודה שמציקה לי.
אין, זה פשוט היה מדהים לשמוע את השינוי שחל בו;
הקול שלו התעורר לחיים, החיוך מאוזן לאוזן נשמע
בבירור ואפילו את הניצוץ בעיניים היה ניתן לשמוע!!!
להציק לי זה פשוט ערך עליון בשבילו.
יש לי הרגשה שאם אני אבוא אליו ערומה ואבטיח
לתת לו כל מה שירצה אם יפסיק להציק לי כ"כ הוא
רק יתחיל להציק לי יותר!
ושוב אני תוהה מה יש בי שגורם לאנשים לרצות למשוך
לי בצמות כל הזמן...
נו שוין, לפחות שברתי דפוס, בהצלחה לי להמשיך עם זה :-)
