כנראה שיום שישי הפך להיות יום לא טוב בשבילי,
לא עברו שבועיים ואני שוב במיון, הפעם לא חטפתי מכות,
למרות שכמעט החטפתי לאבא דוס שבמקום לדאוג
לילד שלו שבכה וצרח היה עסוק בלמלמל חילול הקודש גררר.
בחדר המתנה בטלויזיה הקטנה משדרים מחווה לנעמי שמר,
ואני ויוס שכמובן איתי קולטים שרוב האנשים פתאום
מתחילים לחייך ולזמזם שירים שהם שכחו שהם מכירים,
כולל אותנו.
לא יכלתי לעצור את הדמעות מלזלוג על פניי ויוס שממש
לא רגיל לראות אותי בוכה נבהל וחושב שמצבי הורע.
אני מרגיעה אותו שלא, רק השירים האלה, פסקול ילדותי,
צובטים לי בלב. גורמים לכאב נעים להתפשט לי בגוף.
אני מוצפת בגעגועים לזמנים שבהם הכל היה נראה לי
נקי יותר, פשוט יותר ואופטימי יותר.
ואז צלצל הנייד של מישהו והשיר הנפלא "קוראים
לזה טרפת???" שבר את הקסם.
מה נסגר עם האנשים שסוגדים לשירים כאלה?
אה ואני אחיה, מבטיחה :-)
חג שמח לכולם
