לפני 9 שנים. 22 באפריל 2015 בשעה 18:17
עם כל שנה שעוברת קשה לי יותר ויותר עם המעבר החד
הזה בין עצב לשמחה.
אני מבינה את ההיגיון שעומד מאחורי זה, את הסימבוליות.
הרי בזכות כל החללים היקרים אנחנו חוגגים היום.
אבל קשה לי שבין צפירה לצפירה רוב האנשים מתעסקים
בקניית מספיק בשר למנגל של מחר, והצעירים יותר
עסוקים בהתלבטויות בין המסיבות וכמה אלכוהול לקנות.
ומי שמתאבל על חברים שנפלו מרגיש אשם שכמה
שעות אחרי שעמדו על הקבר חוגג שהם לא שם.
בעייתי.
כמו המדינה האהובה שלנו.
ארץ אוכלת יושביה שאין כמוה בעולם כולו.
מזל טוב לך ולנו, שיש לנו אותך.
אמן וימשיך להיות לנו אותך עוד המון שנים.
