אנחנו מוציאים דברים אחד מהשנייה. דברים חדשים לנו. דברים מפחידים. הם לא באמת מפחידים הדברים האלה. הם מפחידים לנו. כי "זה לא אנחנו". הם גם מרגשים הדברים האלה. לפחות אותי, יש משהו קוסם בעיניי בראשוניות הזו. היא גורמת לי להרגיש כאילו אני רוצה לטרוף את העולם. ואותו.
והוא, הוא מתערער. ומערער אותי איתו. הוא גם מעצבן אותי. קצת. אולי קצת הרבה אפילו. אבל אני לא יכולה ממש להראות לו את זה. כי הוא מפחד. ואני מפחדת לאבד אותו. הוא מפחד מהדברים שאני מוציאה ממנו, הוא לא רגיל לרצות את הדברים האלה. אז מה זה אומר שפתאום הוא רוצה. אולי זאת בכלל לא אני שמוציאה את זה ממנו. אולי הוא עכשיו יתחיל לרצות את זה מכל אחת. וזה לא לעניין הרי. לא זה מה שמעצבן אותי, שהוא חושב שכל אחת יכולה אולי לגרום לו להרגיש כך, אלא שבעיניו הדברים שהוא מוציא ממני הם לא מפחידים בדיוק באותה מידה, כי הוא רגיל שנשים מרגישות ככה איתו.
אז זהו, שאני לא.
