לומדת לדבר אחרת

אנחנו אוהבים צעצועים, אוספים עוד ועוד,את הברבי הזו, את המשאית ההיא וככל שאנחנו מתבגרים הצעצועים משתכללים.

אנחנו מתלהבים כל פעם מצעצוע חדש אחר, מתרגשים ממנו, נותנים לו יחס מועדף ומזניחים את השאר. 

לרובנו יש גם את הדובי הישן, זה שקיבלנו כשהיינו קטנים ותמימים, זה שחיבקנו כשהיינו חולים, זה שלתוך הפרווה שלו הזלנו דמעות, זה שנרדמנו מחובקים איתו, זה שבעצם נותן לנו תחושה של בטחון, תחושה של בית. הדובי עדיין אהוב, הוא אמנם נשכח קצת, הוא לא יפה ומרגש או מעניין כמו הצעצועים החדשים, אלה המבריקים ובעלי הרבה כפתורים ופונקציות. עם השנים הוא איבד מיופיו, נפלה לו עין זכוכית אחת, ואוזן אחת נתלשה לו. מרוב שסחבנו אותו ממקום למקום גם בטח נפרם לו תפר או שניים וחלק מהבפנוכו שלו נשפך החוצה.

אנחנו שוכחים כמה אהבנו את הדובי, כי אנחנו חושבים שהוא תמיד יהיה שם (בינינו, זה דובי ישן ומסמורטט, לאן הוא כבר יילך נכון?) ורק כשהוא יתפרק לחלוטין נבין בעצם מה איבדנו. 

אני אולי לא תמיד קוראת מחשבות, אבל אני תמיד קוראת את הלב שלך.