במלחמת המפרץ הייתי בת 17-18, עדיין ילדה, טומבויית וחננה גאה שיותר עניין אותה להתאמן שעות על הפסנתר מאשר להתאפר ובנים. סביר להניח שהייתי עדיין בתולה אם החבר הכי טוב שלי באותן השנים לא היה מחליט עוד כשהייתי בת 13 והוא בן 19 שהוא הולך להיות הראשון שלי כי לא אהב את המחשבה שבן תשחורת עם חצ'קונים וידיים מזיעות (מלים שלו) יהיה הראשון שלי.
אותה תקופה הייתה גם התקופה היחידה שביליתי בחברה של עולים מברה"מ לשעבר ובכל יום חמישי היינו נפגשים באיזה מועדון והיינו מארגנים "דיסקוטק" זול רק בשבילנו, 10 ש"ח כניסה ואת המשקאות והמוסיקה היינו מביאים לבד. באחד מימי חמישי האלה ידיד טוב שלי אמר שיש לו מישהו להכיר לי שנראה לו שיכול להיות בול בשבילי והציע שנגיע ארבעתנו קצת לפני בשביל שנוכל להכיר ולשתות קצת לבד לפני שהשאר יגיעו. כך זה היה, נפגשנו והבחור היה מאוד חתיך ואני הסתנוורתי והמח שלי השתתק, מרוב התרגשות לא טרחתי לאכול עם השתייה וכל הערב עבר בערפול חושים, לא יכולה להגיד עם מי דיברתי ואת מי ראיתי, רק זוכרת שרקדנו ורקדנו והתמזמזנו והייתי בעננים. הבחור הציע שנצא להתאוורר כי היה חם מאוד וכך גם נוכל "להכיר" יותר טוב ואני בתמימותי קפצתי על הרעיון והלכתי איתו בלי להגיד לאף אחד.
את ההמשך כבר ניתן לנחש לבד אז רק אגיד שהחבר ששידך התחיל לדאוג לי כשראה שנעלמתי והלך לחפש אותי ומצא אותי זרוקה בבוץ בבגדים קרועים ולבד. הדבר הגרוע ביותר אבל היה כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי מה קרה, במקום לתמוך ולנחם התגובה הראשונה שלה הייתה להאשים אותי כי הייתי לבושה בצורה חושפנית ושבכלל הלכתי למקום כזה.
הרבה בעיות בזוגיות אני יכולה "להפיל" על המקרה הזה כי מאז קשה לי להאמין שמישהו באמת רוצה ואוהב אותי ממקום טוב וגם למה אני כ"כ צינית וסומכת לרוב רק על עצמי, אבל למרות זאת הניצחון הכי גדול שלי בעיניי הוא שלא הצליחו להרוס לי את התמימות והאמונה באנשים.
