אמת

לא פעם אני תוהה האם יש מישהו שצוחק עליי שם למעלה
כל פעם שדבר מה טוב קורה בחיי, כאילו שאלהים מפחד שאשכח את לקחיו ונותן דבר אחר להשוות את כף המאזניים.
היום קיבלתי בשורות לא טובות הנוגעות לאימי, אחרי בוקר מלא חיוכים ואור
הבשורה היכתה בי, אך כמי שמיומנת במחושלות מאין כמוה בחסות הבית הספר של החיים
אחרי דקות לא ארוכות הרמתי את ראשי, ניערתי את כתפיי וזקפתי את גבי.
נכנסתי חזרה עם חיוך ואמרתי: "הנה עכשיו יש לנו עוד הרפתקה"
היא חייכה, צחקנו והמשכנו הלאה.
כמבשרת הבשורות הרעות פיתחתי טכניקה מעין כמוה שנועדה להסוות את המכה ולרככה, עמידות של ברזל על מנת שאוכל להיסתכל לבן אדם בעיניים ולומר לו את הנורא מכל, לראות את הפחד בעיניו ולא למצמץ ולו לרגע כי אם תמצמץ האשלייה תתפוגג והאדם שממולך ינסה להעמיד פנים, להיות חזק בשבילך וזו לא הפואנטה שלשמה התכנסו בעניין זה.
אל תטעו המחושלות ועמידות הברזל מגיעות עם מחיר כבד, בן רגע כשאת עטה על עצמך את גלימת המחוסנות הכל נהיה מרוחק יותר, הפגיעות נעלמת, חלק מהאנושיות שבך נעלם אחרת לא ניתן לשרוד מראות ודברים מסויימים ועדיין לחייך ולצחוק.

ואולי גם זו אחת הסיבות שבשלן נכנסתי לעולמנו, למקום בו האדון שלי יכול לכופף את עמידות הברזל שלי, לרכך אותה, לעצב אותה לתת לי את המקום בו אני יכולה לחזור להיות פגיעה, חשופה ואנושית, המקום בו אני צוחקת אבל גם יכולה להזיל דמעה. המקום בו אני מרשה לעצמי להתרפק בזרועותיו, חפורה בתוכו כאילו חזרתי להיות ילדה קטנה הנמצאת במקום הבטוח מכל, להיות הגורה המתרפקת שלו.

למרות כל המלנכוליות הרשומה מעלה אני עדיין אומרת: החיים נועדו כדי לחיות אותם, אין צער וכאב ללא אושר ושמחה ואנו צריכים ללמוד לחבק ולקבל אותם באהבה כי הרי בלעדיהם לא היינו מי שאנו כיום.