מהגיגי ליבי

 מאיפה מתחילים כשיש כל כך הרבה לכתוב?

על מי אהיה כשאתנקה ממך?

על זאת שפגשתי היום?

על זאת שאפגוש בעוד יומיים?

על עצמי? על שאיפותיי? על הפנטזיות שלי?

מאיפה מתחילים?

 אולי נתחיל ברשימה של מה ארצה לכתוב?

אז יש לי כל מיני דברים חדשים שנפתחים עכשיו,

אבל ג'נטלמן לא מגלה.

ובכל זאת רוצה להעלות דיון על נקודה מסויימת.

אחד הדברים שיש לי כעת התחיל לפני כמה שבועות.

פנה אליי אדון כלשהו בהצעה.

אני סטרייט אבל הקשבתי.

שאל אם אני מוכן להצטרף בתור נשלט שלו למפגש משולש עם עוד נשלטת. חששתי מאוד אבל הסכמתי.

נפגשנו. היה ניפלא.

עכשיו הוא מבקש ממני, הנשלט שלו - למצוא לו נשלטות לסשן.

שאלותי הן :

האם זוהי תופעה מוכרת ונפוצה בכלוב, כלומר מדובר בשיטה?

משהו שדומה לפירמידה?

שאלה שניה - האם אני צריך לחפש לו - ולו רק בתור אחד שנהנה מאוד בסשן המשולש? כלומר - הוא היה בסדר איתי - אז לפחות "להחזיר לו" פעם אחת. טובה תחת טובה.

שלוש - יש מתנדבות בקהל? 

(אל תתיחסו לסעיף 3)

בחייאת ראבקום בלי לייקים. רק תגובות...

אני כרגע חי בהילוך גבוה.

הכל זורם לי עכשיו ממש טוב.

דלתות חדשות ונוצצות נפתחות לי עכשיו בכל כיוון שאליו אני פונה.

זה כיף.

ככה זה כשאתה בהיי,

הכל ניראה ורוד.

הכל מאיר.

הכל יותר יפה. יותר נוצץ.

ואתה מאושר.

לא אושר של רגע,

אושר שנמשך שבוע, שבועיים, שלושה.

אפילו חודש או חודשיים.

לפעמים גם חצי שנה.

וכל זה בלי לקנות חומרים חיצוניים שעולים ממש יקר וממכרים.

אני בהיי טיבעי.

חינם.

יש משהו שיכול להשתוות לזה?

זהו... שאין.

וזו תחושה ממכרת. מאוד.

ולכן צריך לעצור אותה.

לעצור אותה מייד. מהר.

עכשיו.

וזה מה שאני עושה כרגע.

לוקח 10 מג של זיפרקסה.

כדי לעצור את ההיי.

וזה רבותי, דורש חתיכת שליטה עצמית.

שליטה עצמית מוחלטת!

שליטה עצמית מלאה!

אני ממשיך עם מדיניות ה.. בלי אוננות כלל.

בינתיים זה עשה לי רק טוב.

אני מאוד מרוצה מזה.

מאוד.

אני החלטתי לגמור אך ורק עם שותפה. בין אם זה פיסית או מנטאלית - כלומר שליטה מרחוק.

בינתיים זה עושה לי רק טוב :)

הכי עלוב ופאטתי ועצוב יהיה אם אחרי כל הקמפיין והטאראראם 

שהרמתי פה לגבי הרצון החזק שלי להיפרד מאישתי - אני בסוף ארד מההיי - למצב דיכאוני או אפילו מאוזן - ואז שוב כל התוכניות הגדולות שלי יהפכו לאפר ואבק ברוח.

מה שמטריד הוא שזה קרה, ולא רק פעם אחת - אלא מספר פעמים בעבר.

אם זה יקרה לי שוב - וגם הפעם לא אצליח לממש את הפרידה, ארגיש כל כך עלוב ועצוב ופאטתי...

שאולי אין טעם  בחיים כאלה.

אם זה יקרה, שמישהו יפנה אותי לפוסט הזה ולפיסקה הזו :

מנטור, אני יודע שכרגע אתה במצברוח ירוד, ואין לך כוחות לעשות את הצעד הנכון. זה בסדר. גם מנטורים לפעמים מרגישים חלש.

האמן לי. אתה חייב להתאמץ ולהיפרד. אין לקשר הזה עתיד.

בכל אופן - לא עתיד טוב.

ניסית עשר שנים להיות איש של אישה אחת - הצלחת במשימה אבל איבדת את עצמך בדרך.

אני (שזה אתה מההיי) אומר לך - לך תיפרד. זה הדבר הנכון וההגון לעשות לך, לה, וגם לילד שלכם.

תהיה חזק. אני סומך עליך שתמצא כוחות. ואם לא תצליח - בפעם הבאה - אני ההיפומאני אדאג להצליח. כך שזה יקרה במילא בסיבוב הבא.

אל תחכה לי, עשה זאת בעצמך.

באהבה - מר הייד.

תכלס? בשביל הקהל והפידבקים. ושלא יעבדו עליכם לרגע!

מי שטוען שהוא כותב בלוג סתם בשביל עצמו - משקר לכם, ואם הוא בעצמו משוכנע בזה - הוא משקר לעצמו.

זו תובנה שהגעתי אליה בזכות החסימה של הבלוג שלי.

אנשים כותבים כאן עבור הקהל והפידבקים. אחרת היו כותבים במחברת. או בוורד.

אז... נשאר לי שבוע. רק שבוע.

ואז אחזור לעצמי.

או אולי רק צירוף מקרים מוזר?

מי יודע?

תשפטו אתם...

אז נתחיל בזה שיום כיפור בפתח ולכן אני ואישתי הבטחנו לילד שנקנה לו אופניים.

נמשיך עם זה שאני כבר 12 שנים מוביל קבוצת תמיכה למתמודדים עם מאניה דיפרסיה - בהתנדבות. אבל מעולם לא פירסמתי את עצמי או קיבלתי כסף על זה.

נמשיך עם זה שבנוסף למאניה דיפרסיה שלי אני מתמודד עם נכות פיסית ברגל.

ועכשיו הגענו לפגישה עם מישהי מיוחדת. מישהי שבחרה להיפגש בפארק הלאומי ברמת גן.

מישהי שקבעתי איתה בבית קפה שם ...

אהח בטעות הגיעה קצת רחוק יותר - לבית עמותת אנוש.

אנוש היא עמותה שמסייעת לאנשים עם בעיות נפשיות.

אבל במיקרה יש שם עסק שמכשיר מתמודדים לתקן אופניים.

ובמיקרה המישהי המיוחדת היא פיזיוטרפיסית.

אז תצרפו הכל ביחד וזה מה שקרה לי הבוקר :

נפגשתי עם המיוחדת הפיזיוטרפיסטית לייד בית אנוש.

ישבנו ודיברנו והיה נהדר.

אחרי הפגישה ניכנסתי לבית אנוש וסוף סוף אפרסם שם את הקבוצה שלי.

וגם קניתי אופניים לילד בהנחה משמעותית. מאןד משמעותית.

ועכשיו תסבירו לי את צירוף המיקרים המשוגע הזה.

יש לכם הסבר?

והמחיר הוא 29.90 כדי לעקוף אותו.

בכל אופן אני עכשיו כאן.

וכאן אוציא את הגיגיי

אני בטח לא מחדש לכם כלום בזה,
אבל ריח, ריחות ספציפיים, יכולים להביא לרמה גבוהה מאוד של גירוי.

זה קרה לי שלוש פעמים בחיי.

בפעם הראשונה - בגיל 9, באותו אירוע שכבר דובר עליו בבלוג הזה.
עד היום אותו ריח רודף אותי.
הבעיה עם ריחות - שקשה מאוד לשחזר אותם, ואני בספק אם אוכל
לשחזר את אותו הריח שלה...

בפעם השניה שזה קרה לי - זה היה עם אנה (גם עליה סיפרתי כאן)
זה לא היה בדיוק ריח מלבב - ממש לא.
מדובר היה בהבל פיה (הבל פה הוא אחד הריחות שיכולים להטריף בסיטואציות מסויימות)
אולם במיקרה שלה - הריח שלה אחרי שעישנה מלבורו או גראס.

הריח עצמו לא ממש גירה אותי -
אולם הנשיקות המדהימות שלה - יצרו אצלי התניה פאבלובית קלאסית -
מה שגרם לריח עצמו להיהפך עם הזמן למושך יותר ויותר.

בפעם השלישית - מדובר היה בריח ואגינה של מישהי.
איך אומרים ?
הריח של הכוס שלה הטריף אותי...

מה שהיה משעשע הוא - שזה היה באמת באמת ריח נעים.
בהתחלה ייחסתי את זה לעובדה שמוצאה מברית המועצות לשעבר,
וחשבתי שזה משהו שמאפיין את הבחורות מאותו איזור.
(הייתי תמים מאוד, והיא היתה הסובייטית הראשונה שלי)
מאוחר יותר התברר שבסך הכל מדובר בתחתונית ריחנית שהיא השתמשה
בה על בסיס קבוע (אני לא זוכר מאיזו חברה)

הקטע היותר משעשע בסיפור זה, הוא...
שכמה שנים לאחר מכן, בעודי מבקר אצל מישהו - בפעם הראשונה,
פתאום אני קולט שאני מריח את הריח הזה -
הריח של הכוס שלה...
זה הדהים אותי (ברור שהבנתי שלא מדובר במישהי מחורמנת במיוחד שהיתה בחדר)
והתחלתי לחפש אחר מקור הריח.

בסופו של דבר התברר שמדובר בבקבוק עם שמן ריחני,
זה עם המקלות.
ושהריח האמור היה לבנדר מעורב בפאצ'ולי.

מיותר לציין שכמה ימים אחר כך, הלכתי לקנות בדיוק את אותו
הבקבוק - בדיוק מאותו מקום.

הייתי רווק, גרתי לבד, והדירה שלי הריחה כמו כוס סובייטי...

עכשיו כל מה שנישאר לי לשחזר את הריחות האחרים.