אני נמצא כעת בתקופה מאוד גדושה, ללא ספק.
מי שעוקב, יודע שביום ראשון ה 22 לינואר - אני מתחיל מקום עבודה חדש.
ייתכן ובעיקבות השינוי, לא אוכל להיכנס בשעות העבודה לכלוב,
או למסנג'ר, או לפייסבוק.
הכל תלוי באירגון של מקום העבודה הפיסי - אם יהיה לי קיר מאחורי,
או Open space עם אנשים שיכולים לצפות במסך שלי בכל רגע ורגע.
חוסר הידיעה הזה מלחיץ אותי.
אני לא רוצה לאבד את העולם הוירטואלי שיש לי כרגע.
אז מקום עבודה חדש - עם כל ההתרגשות מצד אחד, והחששות מצד שני.
בבית - הדברים חזרו למסלולם, ואני מאוד משתדל. מאוד מאוד.
האישה גם היא הבטיחה הבטחות שתשתדל - ואני רואה את ההשתדלות שלה,
והיא רואה את שלי.
אבל מה לגבי התמונה הגדולה?
הרי...
הרי היא לעולם לא תהיה מתוחכמת במיטה.
הרי לעולם לא אהיה מסופק לגמרי ביחסי המין שלה.
לא רק בגלל שהיא לא בדסמ"ית, אלא בגלל שבדברים מסויימים
אין בינינו התאמה במיטה.
אמרו לי פה כמה וכמה אנשים - שאם אני בדסמ"י, זה תמיד יהיה בתוכי,
לא אוכל לברוח מזה.
אז הבטחתי לאישה שאעשה הכל כדי לנסות שזה יצליח,
אבל האם אני יכול לקיים?
האם אני יכול באמת ובתמים להישאר איתה - עד גיל 120,
ולהרגיש מצויין עם זה, בכל האספקטים?
האם לא תהיה לי תמיד תחושת החמצה, פיספוס, חסר?
או שאולי אני צריך פשוט לנהל חיים כפולים ולבגוד כמו רוב האנשים
שנשואים כאן לואניליות?
אני יודע שזה לא הזמן לחשוב על הדברים האלה, ומה שחשוב יותר
זה להתמקד בעבודה החדשה ולהתפקס על להצליח שם -
אבל הדברים האלה מסתובבים לי בראש.
אני אפילו מתלבט במשך תקופה של כמה שבועות אם לעשות מנוי לכלוב
או לא. לא בגלל ההוצאה הכספית, אלא בגלל שלעשות מנוי בכלוב זה להצהיר
בפני עצמי שאני רוצה להישאר כאן, ליותר מסתם לכתוב בלוג.
שאני רוצה להישאר כאן כדי להכיר, כדי לפגוש, כדי לחוות, כדי לצלול
יותר ויותר לתוך העולם הזה.
זה לא הזמן, לגמרי לא הזמן...
אולי נכון לחכות קצת, ולראות מה יקרה בחודש הקרוב,
ואחר כך לגבש דיעה ולפעול.
אם למישהו יש הערות, או הארות, או שהוא רוצה לשתף אותי
בהתלבטות דומה שיש לו או שהיתה לו,
אני מאוד אעריך זאת.
דמיינו לכם טיפת מים שגולשת במערה אל תוך אגם צלול.
בליפ.
הקפיאו את התמונה מאית שניה אחרי הפגיעה, וצפו מקרוב.
סביר להניח שזה מה שתיראו בערך :
עכשיו דמיינו לכם חדר, דלת נפתחת, ובמרכז החדר עומדת, על ארבע, מישהי,
ערומה לגמרי.
הטוסיק שלה מובלט כלפי מעלה והידיים שלה מפשקות אותו לרווחה.
סביר להניח שזה (בערך) מה שתיראו :
הקפיאו את התמונה בראשכם.
זו התמונה שחקוקה אצלי בראש. תמונה של רגע בזמן, רגע בחיי.
רגע שלא עוזב ולא מרפה ממני - לא משנה לאן אלך ומה אעשה.
זה רגע נעים, כייפי, וטוב.
רגע של רוגע, והתרגשות שמעורבבים זה עם זה.
קשה לתאר למי שלא חווה את זה, את ההרגשה המופלאה הזו שאתה על גג העולם.
אם יש פה עוד ביפולריים, הם יבינו,
אבל גם אם יש פה אנשים שהתנסו בקוקאין -
סיפרו לי שההרגשה היא דיי דומה להרגשה שאתה בהיי,
בהבדל אחד -
זה לא עולה יקר כמו קוקאין, וזה נמשך הרבה הרבה יותר זמן.
כך או כך - שתי המצבים ממכרים בטירוף - ואם אתה לא מסוגל לעמוד בפיתוי,
תתרחק מזה כמו מאש.
ההיפומאניה הראשונה שלי היתה הכי טובה כמדומני.
אני חושב שזה נובע מכמה סיבות -
1. לא הייתי מודע בזמנו שזו היפומאניה.
2. ההיפומאניה הזו לא עשתה נזק ממשי, מלבד הדיכאון שבא בעיקבותיה.
הכל התחיל במה שקרוי "הפורום של לנדמארק"
הפורום של לנדמארק זו סדנה בת שלושה ימים, שבה, בטכניקות מסויימות שעובדות על המוח,
גורמים לך לבצע שינוי מהותי בחייך.
אצל כל אחד זה מתבטא קצת אחרת, אולם התחושה הכללית היא מאוד טובה,
כי אתה סוף סוף מתחיל להזיז דברים שהיו תקועים אצלך המון זמן.
מי שהמליץ לי ללכת ללנדמארק, היה פעיל שעבד שם והכרתי אותו בפורום שירה בהייד פארק,
אולי הוא עדיין מסתובב שם באותו כינוי.
אני זוכר את התאריך במדוייק - כי אז נולד "אביר האור" שהיה הכינוי החדש שלי בכל הפורומים ובכלל
כזהות אינטרנטית החדשה שלי.
התאריך היה 10 למאי 2002.
זה היה היום השני בסדנא, ואז ההיפומאניה הראשונה התפרצה אצלי.
ואיזו התפרצות זו היתה...
כמו סופרנובה. כמו זיקוקי דינור. משהו מרהיב ועוצמתי.
כבר בתוך הסדנא אפשר היה לראות את השינוי שחל בי.
פשוט זהרתי, קרנתי, הייתי מאושר.
דיברתי המון ובשטף, הייתי מלא אנרגיות - כאילו מישהו הכניס לי המון המון אנרג'ייזר למחזור הדם.
אני זוכר שחשבתי שמצאתי סוף סוף את הדרך הנכונה לחיים, הבנתי סוף סוף איך לחיות את החיים נכון,
ומה בדיוק לא עשיתי כמו שצריך עד עכשיו.
צריך להיות אוטנטי, לעשות דברים כמו שצריך, להיות אמיתי עם עצמי ועם כולם.
לסלוח לאנשים על מה שעשו לי - ולחזור להיות בקשר עם אנשים יקרים שרבתי איתם.
לספר לאנשים דברים שהסתרתי מהם המון זמן - והכבידו לי על הלב.
הייתי כל כך מרוצה מהסדנא - שהבטיחה "פריצת דרך" וקיימה, שחשבתי להפוך להיות מתנדב שם,
פעיל שם.
לא הבנתי מדוע לא מעבירים את כל חברי הכנסת והפוליטיקאים את הסדנא הזו,
מדוע לא שכולם יעברו אותה לכל הרוחות.
ההורים מייד הרגישו שמשהו לא בסדר, הבינו שהתהפכתי ב 180 מעלות.
ראו אותי מאושר ואנרגטי, ומדבר ופועל... כאילו נולדתי מחדש.
הם מייד רצו שאתחיל לקחת תרופות פסיכיאטריות, אבל מי הקשיב בכלל?
הסכמתי ללכת לפסיכיאטרית של אמא שלי למפגש אחד - גם היא מייד הבינה שאני
בהתפרצות היפומאנית והמליצה על ליתיום - אבל שוב... מי הקשיב?
אמרתי להם שזו הסדנה, שזה בדיוק מה שאמרו שיקרה - וקרה.
הבנתי סוף סוף איך לחיות נכון. קיבלתי את פריצת הדרך המתבקשת.
וזהו - המשכתי בשלי...
כמה חודשים/שנים לפני כן, עשיתי קורס עיסוי - אך הפסקתי לקראת הסוף ולא
הלכתי לקחת את התעודות שמגיעות לי.
יצרתי איתם קשר - ורציתי לעבור כמה קורסים לריענון - ולקבל את התעודות.
הם הסכימו מייד, באתי, וקיבלתי את התעודות.
באותה הזדמנות סיפרו לי על טיול שהם עושים - על ספינת MAGIC1
ושהם מקבלים מחיר הנחה בתור הצוות של המעסים לאנשים בספינה.
שאנו מתחייבים לעשות עיסויים בחינם - אולם אפשר יהיה לקבל טיפים.
מאוד התלהבתי.
קניתי כרטיס.
הכנתי מבעוד מועד כרטיסי ביקור ומיטת עיסוי - כדי שאוכל לעסות, להתנסות, ולפרסם את עצמי.
עד היום אני מחשיב את הטיול הזה, בספינה, לטורקיה - בתור הטיול הכי הכי כייפי שהיה לי בחיי.
אז אני על הספינה, עם כל שאר הצוות של הבית ספר לעיסוי, ואני בהיפומאניה.
מאושר כולי - קורן, כריזמטי.
האוכל היה האוכל הכי טעים שאכלתי בחיי - אבל ככה זה כשאתה בהיי - הכל מתחדד, הכל טוב.
אתה יכול לקבל אורגזמה קולינרית מביס של קרקר (קרה לי בזמן הסדנא של לנדמארק)
אתם צריכים להבין משהו עליי -
בגלל נסיבות חיי - עד לאותו רגע - הייתי בחור מאוד מאוד מאוד מאוד חסר ביטחון.
מעולם לא התחלתי עם אף בחורה פנים אל פנים - מ ע ו ל ם!
ובאותו שיט - כאילו זה היה הדבר הכי טיבעי לי בעולם -
הלכתי והתיישבתי בשולחן של הדוגמניות שהספינה אירחה.
השולחן של ה"סלבריטאים"
היו שם כל הדוגמניות שבאו לעשות תצוגת אופנה באחד מערבי הטיול,
היו שם 2 סטנדפיסטים מתחילים - שגם הם באו להופיע בערב אחר
וגם אני הייתי שם.
מדבר בטיבעיות ומשתלב בשולחן כאילו אני במקום הכי טיבעי שלי.
ומה יצא מזה?
יצא מזה שנתתי עיסוי ב 4 ידיים לכמה מהדוגמניות בספינה.
יצא מזה שאפילו המורה של בית הספר שבו למדתי עיסוי - מי שקיבל את התואר
אלוף העולם במסאג'ים - ביקש ממני שאסדר לו מישהי משם לעיסוי.
היו תמונות עם כולן, כמובן.
אחת מהן - למרות שאז היתה דוגמנית בילתי מוכרת -
היום היא... מאוד מאוד מוכרת -
היא פרצה לתודעת הקהל בגלל שהשתתפה באחת מתוכניות הריאלטי שרצות בשנים האחרונות.
ומה אומר...
כשאני נזכר בטיול הזה - עולה לי חיוך מתוק על הפנים, והלב שלי מחסיר פעימה.
כמה שזה לא אמיתי, כמה שזה היה חל'ק מהתפרצות של מחלת נפש -
באותו רגע, באותה דקה, באותה תקופה -
זה היה הכי הכי אמיתי שיש.
ואם יש משהו שאני רוצה להיזכר בו רגע לפני מותי,
אלה יהיו הרגעים האלה, בטיול, באותה ספינה.
אז זהו, התאזנתי. והיום בערב פגישה עם הפסיכיאטרית,
שסביר להניח שתוריד לי את הזיפרקסה*,
שהודות לה ירדתי מההיי, אך עליתי במשקל - 88 קילו נכון להבוקר.
הבעיה היא שלהוריד משקל הרבה יותר קל מלהעלות אותו (בטח כשיש לך זיפרקסה כרוח גבית)
התוכנית היא להחליף היום את הזיפרקסה בסרוקוול**. ולהישאר עם מינון נמוך של סרוקוול לתחזוקה שוטפת,
בנוסף ל 200 מ"ג ביום של למיקטל***
סביר להניח שזה מה שיקרה הערב, ואז כל מה שאיאלץ לעשות זה להוריד את חמשת הקילוגרמים המיותרים
שהעליתי הודות לזיפרקסה, ולהשתדל להוריד עוד 15 או 20 קילו - כדי שסוף סוף איראה כמו שאני שואף להיראות.
אבל פרה פרה, קודם כל נוריד את חמשת הקילוגרם הראשונים...
או כמו שאומרים
first thing first - Wiggle your big toe
ולמי שלא מכיר : (מדקה 7:46 אבל ממליץ לראות את הכל)
&feature=related" class="ng_url">&feature=related
אחרי זה נחשוב על היתר
* זיפרקסה - כדור ממשפחת האנטיפסיכוטיים, שיודע "להפיל" אותך אולם תופעת הלוואי העיקרית שלו היא השמנה קיצונית.
** סרוקוול - כדור ממשפחת האנטיפסיכוטיים, כדור מתון יחסית, שניתן לקחת אותו בשוטף במינונים קטנים, ועוזר לשינה נעימה ועריבה.
*** למיקטל - כדור ממשפחת המאזנים - אם הוא לא יוצר אצלך פריחה איומה, שזו תופעת הלוואי העיקרית שלו - רוב המשתמשים מדווחים עליו
כמאזן מצויין ללא תופעות לוואי
אני לא זוכר באיזה סרט זה היה, או מי היו השחקנים,
אבל היה איזשהו סרט שבו דמות א' שואלת את דמות ב'
עם מי הוא היה רוצה ללכת מכות...
והתשובה היתה ויליאם שאטנר (למי שלא יודע - קפטן קירק ממסע בין כוכבים - המקורי)
קפטן קירק היה ידוע בכך ש 90 אחוז מהבעיות שהוא נתקל בהם, היו מסתיימים
בקרב בעיטות אגרופים או משהו דומה לזה.
אז אני אשאל שאלה דומה -
את מי הייתם לוקחים לסשן?
מהדמויות הישראליות - ללא ספק את עינב גללי,
ומאלה בקולנוע ההוליוודי, אני מניח שמלבד אנג'לינה ג'ולי (איך לא)
אבל גם את כריסטינה ריצ'י את הלנה בונהם קרטר (מועדון קרב) ואת רייצ'ל וייס
אלה בכל אופן המובילות שלי.
עוד לא החלטתי אם אני רוצה אותן בתור שולטות או נשלטות,
אבל אני מניח שזה לא מה שיהיה לי חשוב, ואתן להן להחליט באיזה תפקיד
הן רוצות להיות (כמה נדיב שאני)
אומרים שרומנטיקה ונוסטלגיה קשורות יחד, עוד לא יצא לי לחשוב לעומק
אם יש צדק באמירה הזו, ואם יכול להיות שמישהו יהיה רומנטי אך לא נוסטלגי - או להיפך.
אבל כזה אני.
ומה שמדהים זה שלמרות שאני טיפוס רומנטי, במציאות, מול אישתי, הרומנטיקה נעלמה.
כשאני חושב על זה, קשה לי לשים את האצבע על... מדוע היא נעלמה לה,
ומה הסיבות העיקריות לכך.
אולי זה בגלל שאתה ישן איתה באותה מיטה יום יום,
אולי זה בגלל שאתם כבר מזמן מפליצים אחד ליד השניה
אולי זה בגלל שאתם כבר לא בקטע של להרשים זה את זו כמו בדייטים הראשונים.
אולי זה פשוט בגלל הרגל ושיגרע.
אבל הרומנטיקה שהיתה בי פעם, שמילאה את כל כולי, כבר לא שם.
וזה חסר לי.
חסר לי כמו אותם סדרות שאהבתי בילדות,
כמו אותם שירים משנות השמונים שכל כך אהבתי.
חסר לי כמו כל אותם חברים מהילדות שאני כבר לא בקשר איתם.
אני לא יודע אם נוסטלגיה ורומנטיקה קשורים זה לזה או לא,
אבל יש בי כעת כמיהה עזה לרומנטיקה
וכמיהה עזה לדברים של פעם.
כבר הזכרתי בפרופיל שלי את דעותי בקשר למין בתשלום, ובכלל זה לבדס"מ בתשלום.
אני חושב שרצוי להתרחק מזה, פשוט מכיון שבדס"מ בין שולט לנשלט,
רצוי שיהיה קצת יותר עמוק.
אבל זה שירות שחשוב שיהיה, לא רק בדס"מ בתשלום,
אלא זנות במובן הרחב של המילה.
למה?
פשוט מאוד, היצע וביקוש.
אני חושב שאם זנות היתה נעלמת מהעולם, העולם לא היה מקום טוב יותר, וזאת למה?
פשוט מאוד :
תיסכול מיני.
רמת התיסכול המיני שהיתה ניבנית באופן כללי בין גברברי העולם,
שמסיבה כזו או אחרת לא יכולים להשיג מין זמין,
היתה גוררת אחרי עליה ניכרת מאוד באלימות, ואף אונס.
זו דעתי, ואני יודע שיש כאלה שיחלקו עליה.
מתי בדס"מ בתשלום הוא טוב?
1. כשיש לך פנטזיה מאוד ספציפית שמטרידה אותך כל כך וקשה לך למצוא פרטנרית לממש אותה,
ואתה חייב להוציא אותה מהסיסטם.
2. כשאתה רוצה לצבור ניסיון כאדון בפועל, ולא מצליח למצוא שפחה שמחפשת אדון חסר ניסיון -
או במילים אחרות - לשפר את קורות החיים שלך.
אדון ששפחה שואלת אותו :
"היה לך ניסיון בעבר?"
ועונה
"לא ממש"
סביר להניח שלא יענה בחיוב, בייחוד מול שפחה מנוסה, אלא אם כן, מדובר בקשר שהגיע
למצב בו יש רגשות עזים בין אחד לשני.
בכל אופן, חשוב שתהיה האופציה למין בתשלום, ולבדס"מ בתשלום.
אחרת..
אחרת אני חושב שהעולם יראה אחרת לגמרי,
ולא בהכרח לטובה.
נ.ב.
כשאני מצדד במין בתשלום ובדס"מ בתשלום אני מדבר אך ורק
כשמדובר במצבים בהם נותנות התשלום עושות זאת מרצונן החופשי,
ולא במצבים בהם זה ניכפה עליהם על ידי צד שלישי - על ידי איומים, סמים
או כל כפיה מסוג אחר.
זה לא האירוע הגרוזיני הראשון בו אני משתתף, היו עוד הרבה.
אין לי מילה רעה לומר על הגרוזינים, באמת באמת שלא.
הם העם הכי הכי נדיב שאני מכיר.
מבחינת מתנות שקיבלנו כשהתחתננו, הגרוזינים פשוט הפציצו בצ'קים עם סכומים
גבוהים מאוד יחסית לשאר האורחים.
גרוזיני תמיד יארח אותך כיד המלך - וכשאני אומר מלך, אני מתכוון מלך!
באירוע גרוזיני מצומצם יחסית (נגיד 20 איש)
מקובל גם שכל גבר יעמוד ויברך את בעלי השמחה (מנהג מקסים לדעתי)
ולא מדובר בברכות של 2 משפטים, אלא בנאומי ברכה,
שכל נואם אמור להיות מספיק יצירתי ומקורי כדי שלא יחזור על דברים
שכבר נאמרו על ידי הנואמים לפניו.
כשאתה משאיל משהו לגרוזיני, תמיד תקבל אותו עם עוד משהו קטן (שוקולד או ממתק) חזרה,
זה מנהג כזה.
הם עם מאוד מאוד חם ונדיב. מאוד מאוד נדיב.
האוכל הגרוזיני מדהים, ואני אומר את זה בתור אחד שהגבול שלו באוכל הוא - כוסברה,
והגרוזינים בדרך כלל מוסיפים כוסברה ל 80 אחוז מהמאכלים שלהם.
אבל מבחינות מסויימות הגרוזינים נשארו מאחור.
אתמול למשל - באירוע הגרוזיני שהייתי בו (בר מצווה) היתה לי הרגשה
כאילו נפלתי במנהרת זמן קסומה לשנות השמונים.
לא, לא בגלל התילבושות, אבל בגלל הצורה והאוירה.
היה אירוע עם להקה, רקדניות, צלם שמצלם את כל מי שניכנס לאירוע,
למנת ביניים דג וכבד... ולמנה עיקרית צלי ועוף.
ממש שנות השמונים.
ולקטע הנהדר של הערב...
לא, באופן מפתיע זה לא היה אוכל, ואני מניח שזה בגלל זה שלמעשה
אותה בר מצווה התפרסה על גבי 3 אירועים.
לפני שבוע - עליה לתורה בכותל, פלוס קינוחים מדהימים ומסעדה מדהימה
אחרי זה שבת חתן (בה לא היינו)
ועכשיו האירוע באולם, שדווקא בו הושקע פחות.
אבל הקטע הנהדר היה הגרוזיניות.
מה אגיד לכם...
מדהימות, פשוט מדהימות.
כל אחת לבושה בצורה מהממת עם מחשוף, על עקב גבוה,
עם גרביונים מדהימים.
נשלט שהפטיש שלו הוא כפות רגליים היה חוגג שם.
אבל פשוט היה קשה לא לנעוץ מבטים.
הן היו כולן יפייפיות.
הבעיה היא שמגיל צעיר הן כבר משודכות, ברוב המשפחות
הגרוזיניות, לכן גם היפות והצעירות - תפוסות,
וכל היתר - נשואות.
אבל באמת שהיה תאווה לעיניים, והמון המון זמן לא ראיתי
כל כך הרבה יופי מרוכז באולם אחד.
אז הרימו כוס יחד איתי לחיי הנוסטלגיה, ולחיי הגרוזינים.
שיש להם מנהגים שפשוט צריך לאמץ.
ו... כמעט שכחתי - ציטוט של היינלין :
ברור שהמשחק מסודר מראש, אך אל תיתן לזה לעצור בעדך - אם לא תהמר, לא תוכל לזכות
הזנחתי אותכם בקטע של ציטוטי היינליין, אז הינה זה של היום :
"התיאולוגיה היא חיפוש במרתף פחמים, באמצע לילה אפל, אחר חתול שחור שלא נמצא שם."
ולעיניינינו :
מי שעקב אחרי באופן עיקבי,
יודע שכשנירשמתי לכלוב בסוף נובמבר שנה שעברה,
נירשמתי בתור "שולט"
לאחר מכן שיניתי את הנטיה שלי ל "אחר"
וכעת אני מופיע כ - "מתחלף"
אז הפוסט הזה הוא כדי להבהיר את הנושא סופית.
אני סוויץ', נקודה.
התחברתי לכלוב כשולט, כי אני בתקופה בה אני מחפש נשלטת.
זה אולי קשור למצברוח שלי.
אחרי שהתחלתי לכתוב כמה פוסטים שמדברים על הדברים אותם אני אוהב בעולם
הזה של הבדס"מ, הבנתי ששולט לא מתאים, אם אני רוצה להיות אמיתי.
אז החלפתי את הנטיה ל"אחר"
כי לא ממש רציתי להגדיר את עצמי כמתחלף, זה ניראה לי לא נכון בזמנו.
אבל כעת אני מוכן להודות בפה מלא - אני מתחלף, או סוויץ' או איך שלא תיקראו לזה.
אני יודע שבעיני לא מעטים מהקהילה, במיוחד אלה שהם שולטים בלבד או נשלטים בלבד
(ניקרא לזה שולטים טהורים?)
יש רתיעה מסוויצ'ים.
אף שולטת לדוגמא לא תירצה שבסוף הסשן הנשלט שלה יתהפך לה ויבוא אליה ביציאה כמו
"יופי, ועכשיו אני רוצה שתמצצי לי"
השולטים והנשלטים הטהורים גם בדרך כלל הם טוטאליים יותר, ומתייחסים לבדסמ כדרך
חיים ולא כשעשוע מיני בלבד.
אז זהו, אם מישהו שואל - אני מתחלף, וכזה אני.
אני אוהב גם וגם,
וזה תוצאה ישירה של מה שחויתי בילדות (וכבר כתבתי בבלוג הזה)
ואצלי הבדס"מ הוא לשם הנאה מינית נטו, ולא לשם שליטה טוטאלית או נשלטות טוטאלית
של 24/7.
שעכשיו כשהקלפים על השולחן, והכל אמיתי וישיר,
אני מרגיש יותר טוב עם כל העיניין.
