אז הוא יושב לידי ואומר לי, "תשמעי מותק, מה את כאן, את צעירה וכאלה, לכי תעשני, תשתכרי...שנה חדשה כפרה, חדשה חדשה דנדשה",
עיניי ננעצות בו, סורקות אותו, בחור מבוגר בשלהי שנות הארבעים לחייו, יש לו חיוך יפה, ניכר שהיה גבר נאה כשהיה צעיר יותר, כעת לא נותר דבר מאז, רק שברי חיוך של פעם, נחים בפחי האשפה באישונים שלו. כל מה שנשאר להסתכל זה איך השנים עבדו עליו ואיך יצרו אותם כפי שרצו, כי השנים הם הדבר הכי חזק בעולם, ואפילו הרצון מתקפל מולם.
"יש דרכים יותר טובות להנות מהחיים, וחלק גדול מהם לא נמצא בתחתית של בקבוק אלכוהולי, אדוני",
היה לי מוזר להשתמש במילה אדוני כמין הגיג נימוס ולא בתור מילה שמציינת את שייכותי בעולם מתחתיו, ההטעמה של המילה לא עשתה לי שום דבר, כנראה שהכוח עליה תלוי באדם שמולי,
האייפון שלי מזמזם את 'אחותי הקטנה' בביצועו של מתי כספי והקול שלו מקפיץ את הבחורה שבפניי משינה לא עמוקה.
הנסיעה הזו ארוכה מדי,
ארוכה,
הכבישים מולי נמתחים ונמתחים, הדקות עוברות והנוף לא משתנה, מדבר וכביש אחד ארוך,
בסוף אני אגיע, אני יודעת.
אני אהיה אותו אדם שיצאתי.
"יש לי ילדה בגיל שלך, אני חושב",
אבוש. נו. טוב.
"היא יוצאת, משתכרת?" שפתיו העייפות מתעקלות לחיוך גדול, ואז מבטו הופך מהורהר והשיחה הקולחת דעכה אל מותה.
כבר עברו 15 דקות והוא עדיין מחייך,
"איך את נהנת?"
בשביל להנות מהחיים זה לקחת אוטובוס עם מסלול ארוך יותר למרות שאת מאחרת רק כי הוא עובר ליד הים,
לרדת לאילת בהתראה של חצי שעה,
ללצאת עם בחור שאת בקושי מכירה,
ללמוד ולשית,
לעבוד בשביל משהו שאתה מאמין בו",
הנאום מעורר ההשראה שלי נפל על אוזניים ישנות, כי הדבר הבא ששמעתי היה את הנחירות שלו.
שנה חדשה בתחת שלי, אגב.
לפני 12 שנים. 1 בינואר 2012 בשעה 5:33