דוסטוייבסקי זה לא

אי שם בכיתה ב' הייתה הכתבה חשובה, כולנו דיברנו עליה, לחשנו על זה בשיעורים האחרים,
המורה הודיעה עליה שבוע מראש, והכריזה שיהיו 45 מילים מסובכות וארוכות וכישלון יידון אותנו למינ' מוות, או יותר גרוע, מכתב להורים.
למען האמת,
לא הפריע לי המכתב להורים.
גם ככה הייתי ילדת מפתח.
ואמא שלי לא האמינה בלהתערב בהישגים הלימודיים שלי,
ואם להגיד את האמת שוב,
לא היה צריך לדאוג להישגים הלימודיים שלי.

אבל רציתי לקבל מאה עגול,
שהיא תסמן בעיגול,
ותעשה שלוש קווים מלמטה,
ותכתוב, 'מצויין!' עם סימן קריאה.
טוב מאד! עם סימן קריאה, לא הרשים אותי,
עם כל הכבוד לסימני קריאה,
ויש כבוד.
אהבתי שהיא הייתה עושה לי סימני קריאה.

נלחצתי. לא הצלחתי ללמוד.
זה היה יום ג' ובתיק היה לי רק טוש ורוד,
לא היה לי קלמר, גם ככה איבדתי את התוכן שלו כל הזמן,
וגם ככה היה יקר מדי לחדש אותו, אז הייתי גונבת לאחותי טוש מהתיק, ואיתו כותבת בכל המחברות.

נו, אני מתפזרת.
הגעתי להכתבה,
וראיתי את נוי, נוי הייתה ילדה מופרעת, ועשירה.
היה לה מלא טושים.
היא רשמה על יד את כל המילים,
ואני בתור יד ימינה של מלכת הכיתה נעמה,
קיבלתי גישה לרשימה הנכספת הזו,

וסירבתי.

הסירוב שלי היה דרמטי,
אז נעמה לקחה את התיק שלי וזרקה מהחלון,
יחד עם הטוש הורוד שלי.

כתבתי עם העט של המורה
את ההכתבה,
ונכשלתי. נכשלתי במושגי זוהר.
קיבלתי טוב מאוד,
בלי סימן קריאה.

השמדתי את ההכתבה ההיא.

"למה את מספרת לי את זה?" הוא יושב לידי, מתנשף,
אני ערומה לצדו, לגופי חבלות וסימני אהבה,
"כדי שתדע שאני אף פעם לא מרמה",
"גם לא באורגזמות?"
"במיוחד לא באורגזמות",

שתקנו.
ברדיו הייתה תוכנית של בן אדם שדיבר על נשים ודוסים וריבים וקרע בלתי ניתן לאיחוי בעם.

הוא שכב כמה סנטימטרים ממני,
אבל הרגשתי כל כך לבד.

"מה זה ילדת מפתח?" השאלה שלו הרהרה אותי לקצת, היא שברה את השתיקה והשלווה והלבד שלי,
"זה כשאין מי שיחכה לילד בבית, אז יש לו מפתח על הצוואר, והוא נכנס לבד הבית עד שההורים מגיעים."
"תמיד חיכו לי בבית"
"יופי"

שוב הייתה שתיקה,
היא הייתה קלה יותר ממקודם.
הוא נצמד עליי,
ועכשיו האדון הקשוח והרע שקרע אותי לאלף חתיכות קטנות שם את הראש שלו על החזה שלי, והוא עולה ויורד לפי הנשימות שלי,
הוא ממלמל משהו,

בפעם הבאה שראיתי אותו הוא הביא לי טוש ורוד,
ואמר...