דוסטוייבסקי זה לא

אדוני,
זה מוזר שלא כתבתי עלייך כאן. הרי כתבתי עלייך כל כך הרבה בכל מקום אפשרי, השבוע וחצי האחרונים החזירו אותי קצת יותר מחצי שנה אחורה.
זה לא שאני מתגעגעת, לא. זה לא המצב.
העניין הוא שכשעזבת, לקחת משהו, ובאמת הגיע הזמן שתחזיר.
לקחת חלק ממני, חלק מהאישיות שלי, שאני לא יודעת מה קרה לו,
חלק שלא פחד לעשות שטויות,
החלק הזה שהביא אותי על הברכיים במסעדה יקרה,
החלק הזה שנתן לך לזיין אותי כשהגב שלי שעון על הדלת, והרגליים שלי מחבקות אותך, כשאתה לוחש לי זוהמה לאוזן,
ובעוד אתה מטנף אותי, אני יודעת שיושבים אבא וחבריו הלקוחות בסלון, ושומעים דפיקות חלושות מכיוון החדר,
זה החלק הזה שלא ביקש ממך להפסיק גם כשהוא התדפק על אותה הדלת בדיוק שמעברה השני עשית בי זממך, ושאל אם הכל בסדר.
זה החלק הזה שאפשר לעצמי לתת אותי,
לגמרי,
ללא עכבות,
וזה החלק הזה שאתה לקחת ושברת.
בטח זרקת אותו באיזה מגירה,
כמו המגירה שאליה זרקתי את כל הג'אנק שהשארת כאן.
לקחת את החלק הזה כשהרגשת שנתתי לך כל מה שאפשר לבזוז, והשארת אותי ערומה ובוכה וריקה,
ריקה מכל מה שטוב, ומכל מה שטהור,
ונתת לי לבנות עצמי מחדש. פיסה אחר פיסה,
אבל לאחרונה,
החלק שלקחת,
אני מרגישה בחסרונו יותר. אני רואה איך החור הזה בתוכי, מתחיל לכלות את עצמי אל תוכי, אני מרגישה איך כל המציאות שלי קורסת לתוכו,
ובעיקר,
בעיקר,
בעיקר,,
הזדמנויות להיות מאושרת, שחולפות על פניי, ואין בי את האומץ,
אין בי את החלק,
להושיט יד ולקחת.

זה טריק מעניין, הבדס"מ.
זה רק
תיבול,
זה רק,
סקס,

אבל משהו בפרידה הזו, זה היה אחרת. משהו בקשר הכביכול ונילי,
בדסמ זו אש, ואי אפשר למגר אש למיטה. זה התפתח ושרף את כל מה שמבחוץ, הייתי איתך שפחה,
והזוהר המדהימה שפעם הייתי הלכה ונהפכה פחות רלוונטית,
וכשהיא דאגה להציץ את ראשה החוצה,
לבנות עצמה מחדש, ולראות עולם,
דאגת לכסות אותו,
כי העדפת אותי ככה,קטנה ולא מבינה,
ככה בתולה, ותמימה.

אדוני תחזיר לי חזרה את מה שלקחת,
זה לא מצחיק יותר.
בבקשה.