דוסטוייבסקי זה לא

"בואי נשחק משחק",
איזה יפה הוא היה. היה לו חיוך לבן, בהיר, עיניים ירוקות עם נקודות חומות שמסקרנות אותי, כל פעם הנקודות במקום אחר, "אני אלחש לך משפט לתוך הכוס ותגידי לי אם שמעת",
לא הספקתי לענות,
הוא החליק עליי, צבט את הפטמה שלך קצת, ואז
הרגשתי את המילים שלו מכות הדים על הדגדגן שלי, הוא התחמם, הוא קפץ ושלף את ראשו המהמם מהשמיכה, מה הוא עושה איתי? אני רוצה לשאול, אבל לא שואלת.

"לא", אני שקטה היום. לו יש זיקוק בתחת, כמו ילד בן 4 בהרעלת סוכר, הוא מקפץ בחוסר סובלנות, מועך אותי שורט אותי, כמו צעצוע שנותנים לכלב לשחק איתו.
"עזוב אותי" אני אומרת, אני מתהפכת לשידה ושולחת את ידי לקחת את הספר התורן.
אני פותחת בעמוד שהפסקתי ונותנת לעצמי לטבוע בעלילה עד שאני אפסיק לנשום כאן בקיום המציאותי הזה, ואשחה בעולם אחר, באי של פנטזיות ובריחות שהוא לא כאן.

התחושה של השפתיים שלו מוצצות את הפטמה שלי, שואבות אותי באיטיות מהעולם הזה, הוא לא משנה את הקצב או את הכוח, ומשהו במונוטוניות הזו מקסימה אותי,
וגורמת לי לזרוק את הראש אחורה ולהיאנח ארוכות, כשהוא שם לב שחזרתי אליו,
הוא שולח יד אל בין הרגליים שלי,
והוא מופתע מהרטיבות,

הוא מפסיק ושואל אותי, "מה...", הוא צוחק. אני מצחיקה אותו.
"תני לי נשיקה" הוא מבקש,
אז הוא נצמד אליי ודוחף את הלשון לתוך הפה שלי, ומתערבב עם הלשון שלי, הוא חוקר אותי מבפנים, ואני כמעט ושוכחת מהיד שלו בכוס שלי עד שהוא דוחף שלוש מאצבעותיו כל כך עמוק לתוכי שהשתנקתי ודמעות התחילו לקשט את הלחיים שלי, הן ירדו והפכו את הצוואר שלי דביק,
זה בא לי כל כך בהפתעה שרציתי לצרוח,
והפה שלי נפתח, אבל שום קול לא יצא,
הוא זיין אותי עם כל האצבעות האלה שנכנסו רק בקושי, הלם בדפנות הכוס שלי שוב ושוב,
הוא הכניס עוד אצבע ועוד אחת וכשהאגרוף שלו נכנס, לי יצא כל החשק לחיות,
ובעוד האגרוף שלו שם,
הוא אומר לי, "תסתובבי" והילד ההיפראקטיבי שלי הפך בהרף עין לבחור שאני מפחדת ממנו, שהברכיים שלי רועדות מהמחשבה מה הוא רוצה עכשיו, אני מתאמצת שהוא לא יחליק ממני,
והוא עושה סיבוב מלא בתוכי כשאני נעמדת על ארבע כשהישבן אליו, האגרוף שלו בכוס שלי מרגיש לי גדול יותר,
אני הרבה יותר הדוקה סביבו,

הוא צוחק,
אני לא שומעת כלום חוץ מהצחוק שלו,
הוא אומר לי שהוא אוהב אותי ככה, נוחה לתמרון,
הוא שולף את האגרוף באחת, ושואב ממני צרחה,
היד שלו נחתה על הישבן שלי שוב ושוב, בלי הכרה , בלי היגיון, הוא לא מרגיש צורך לתת לי הסברים או סיבות,
הוא לא מעוניין בחינוך,
הוא לא מעוניין בשליטה,
הוא פשוט נהנה להסתכל עליי בוכה.

אחרי שהוא גומר, עליי, בתוכי, מסביבי,
אחרי שהריח שלו מציף את החדר והדמעות שלי מתייבשות על החזה שלי,
הוא שואל "את אוהבת אותי?"
אני מתחילה לגמגם,
להסמיק,
לכעוס,

הוא צוחק,
הוא נקרע מצחוק.
אני בניתי לי צנצנת קטנה,
צנצנת כזו קרה, שאני לא מכניסה אליה אף אחד, עם החוקים שלי והגבולות שלי,
ואיתה אני מרחיקה את כולם,

הוא צוחק, כי הוא מדליק מצית מלמטה,
ומסתכל עליי מתפתלת.

וזה מה זה מצחיק.